בעבור שלמונים תמכו בחוק הלאום ומכרו את התורה

העברת “חוק הלאום” בקולות הח”כים החרדים היוותה סטירת לחי מהממת למה שגדולי ישראל בנו במשך יותר ממאה שנה, כחומה בצורה נגד ההשקפה הציונית – לאומנית – חילונית. רבי סעדיה גאון היה האיש שהניח את היסוד המבדיל את עם ישראל משאר אומות העולם – מבחינה רוחנית ולא אתנית. “אין אומתנו אומה אלא בתורתה”. הבסיס הזה היה במשך שנות דור ההבדל בין עם ישראל לשאר אומות העולם. אפילו הקומוניזם האנטי דתי הודה תיאורטית באמיתה זו כשטען שהיהודים אינם אומה אלא דת. ההיסטוריה הוכיחה כי מי שהתנתק בעם ישראל, מהתורה ומהמצוות, לא זכה לדור רביעי יהודי אלא התאדה בהתבוללותו בין האומות. גם מי שהתגיירו לתוך עם ישראל הפכו ליהודים ממש או לחילופין לא הצליחו לשמר את האומה ממנה באו לצד האמונה בדת יהודית.

כל התיאוריות ההזויות על “גרמנים בני דת משה” או “ערבים יהודים” נותרו כהזיות פטרייה. מיליוני יהודים התבוללו בארה”ב, מאז השואה המרה, בשיטה הרפורמית והקונסרבטיבית, זו שמנסה למזג את היהדות עם ה”אוניברסאליות” הנכרית. עשרות מיליוני שבטי הפתנים באפגניסטן, פקיסטן ובהודו נדונו לכליה מבחינת שייכותם לעם ישראל, וזאת משום שזנחו את היהדות לטובת האסלאם, למרות שזיהויים ההיסטורי הוא כממשיכי עשרת השבטים של עם ישראל. קהילת קמפינג שבסין נעלמה רק משום שזנחה את תורתה. כת ה”דונמה” שבטורקיה וביוון היא הדוגמא לכך שאין “אתניות יהודית” בלי תורה ומצוות. הכת הזו מתחתנת בתוכה עד היום ואיננה מתבוללת בקרב יוונים או טורקים מאז נפילת השבתאות, שהם ממשיכיה. הם נולדו יהודים אך לאחר מותו של שבתאי צבי פנו יהודי טורקיה שבהם לאסלאם ויהודי יוון שבתוכם לנצרות. אטה טורק – מנהיגם של ה”טורקים הצעירים”, היה האישיות הגדולה שהכת הזו העמידה בטורקיה. ולמרות מוצאם היהודי – אתני הרי שהם יצאו מזמן מחוץ לקהל ישראל, רק משום שבטורקיה הם אימצו את האסלאם כדת ואילו ביוון הם הפכו לנוצרים. ועד ימינו לא חסרות עוד דוגמאות אומללות כאלה שהותירו אותנו, כעם יהודי, במתי מעט.

לפני למעלה ממאה שנה ניסתה הציונות למרוד בתורת משה ובחכמי ישראל וליצור מעין “עם אתני” שאיננו תלוי ביהדות ובקיום מצוות התורה. לאחר יותר ממאה שנה מסתבר שההתבוללות בחו”ל – אך גם בארץ, הינה תוצאה בלתי הפיכה כאשר משילים את מצוות התורה. מנגד, הרי שרק שומרי התורה והמצוות הם אלה שחסינים בפני ההתבוללות. הדתיים לאומיים – שזנחו את ההשקפה התורתית והצטרפו לפוקרים הגדולים בעם ישראל, רק כדי ליצור את ה”עם החדש”, החלו מודים בטעותם ההיסטורית וזרמי החרד”ל הם ההוכחה לכך. הרצל – שחלומו היה לבולל את היהודים בנצרות, מעולם לא חשב שה”עם החדש” יקרום עור וגידים.

הרצל רצה מדינה ליהודים כמותו משום שחבריו הנכרים סרבו לקבלו כמתבולל בתוכם, והוא קיווה שהדור היהודי הבא כבר יתבולל. בכך אפילו הרצל – ראש וראשון לציונים, לא האמין בתיאוריית ה”עם החדש” שהימין והשמאל החילוני מנסים לייחס לו, ולציונות שהקים. דווקא בן גוריון היה ה”ציוני האמיתי” והוא ניסה לגייס לרעיון ה”עם החדש” את הכופר “בנדיקוס שפינוזה, כה”ציוני הראשון”. ואמנם שפינוזה – הרבה ויותר מהרצל, היה יכול להיות “מייסד הציונות” כאשר טען ש”גאולת היהודים” תבוא ללא דת כאשר הם יאחזו בארץ ישראל או בכל טריטוריה אחרת כבדרך הכיבוש הלאומני האירופאי. הוא לא דיבר על התבוללות בנצרות כי הוא היה אתאיסט אמיתי ולא אופורטוניסט פרו נוצרי כהרצל. אבל מהאמרה של בן גוריון – על התפילין ש”יונחו במוזיאון” לא נותר כלום אלא היפוך ממש. החילוניים מתבוללים, וגם בארץ ישראל, ואילו החרדים רק מתרבים, בלי עין הרע, כי החרדים הם אלה שניצלו מהשואה בציפורניהם אך לא מרדו בקב”ה. כי החרדים הם אלה מבין עדות המזרח – אך גם מיוצאי אירופה ואמריקה, שלא הסכימו להפוך לחילוניים וחזרו לתורת אבותיהם, לאחר שהמדינה הציונית ניסתה לקרעם ולהעבירם ל”עם החדש”. ומי שאוחז בתורה ובמצוות איננו נעלם, חס ושלום, לאחר הדור הרביעי, אלא ממשיך עם האוניה העמוסה בש”ס ובפוסקים לעד עולמי עולם, גם אם הוא חי מחוץ לגבולות ארץ ישראל. את זה הורישו לנו המהרי”ל דיסקין, ה”בן איש חי”, ה”סבא קדישא” אלפנדרי, ה”חפץ חיים”, ה”כף החיים”, ה”חזו”ן אי”ש” והרב מבריסק. בהצבעתם בעד “חוק הלאום” ההזוי והאנטי תורתי העניקו הח”כים החרדים סטירת לחי לגדולי ישראל מכל הדורות ובעטו באמת התורתית לטובת ממשיכי ההתבוללות היהודים שבקרבינו, והכול תמורת “נזיד העדשים” של הקופה החילונית – ציונית.

העמידה על השקפת התורה – ובמיוחד השקפת דרבנן, הייתה אמורה להיות נר התמיד לרגלי אותה “אגודת ישראל” (כיום אגו”י, דגה”ת ואפילו ש”ס הם “צאצאיה”), שהוקמה, בראשית המאה העשרים, כדי לעצור את הטעיית יהודים דתיים לכיוון ה”מזרחי” והציונות. הגר”ח זוננפלד מירושלים היה גדול הלוחמים בויצמן ובציונות וגם הררי הכסף שהניח ויצמן לפני הגר”ח זוננפלד לא שינו את דעתו של הרב הלה, שהיה הנציג הראשון והבכיר של אגו”י ההיסטורית בארץ הקודש, עד מותו בשנת 1932. האדמו”רים מגור ומסוקולוב התירו – יחד עם הרב מבנדין, את נדרו של הגר”ח זוננפלד, לצאת לעבר הירדן ולחתום הסכם הבנה עם המלכים האשמים נגד הציונות, ובמיוחד נגד השקפתה, שעם ישראל יכול להתקיים ללא דת. ר’ יעקב ישראל דה האן שילם בחייו על היותו חוד החנית במאבק זה. כולם היו אז אנשי “אגודת ישראל”. במהלך ביקורה של “וועדת פיל” נפגשו פעמיים אנשי אגו”י עם חברי הוועדה – פעם פומבית ופעם בחשאי. בפגישתם החשאית – מפחד הטרור הציוני, טענו נציגי אגו”י לפני הבריטים כי התורה איננה מתירה שום שלטון יהודי שאיננו של שומרי מצוות ממש, וללא הופעתו של מלך המשיח.

אבל אותה פגישה חשאית סימלה את מה שלאחר השואה רק יחמיר – הפחד של אגו”י מהטרור הציוני. אבל כיום זה כבר איננו פחד בלבד אלא התמכרות לכסף הציוני והשתעבדות להשקפה אנטי דתית בעבור שלמונים. בפגישה בין האדמו”ר מסאטמר לחזו”ן אי”ש” (בראשית שנות החמישים של המאה העשרים) הביע האדמו”ר מסאטמר את חששו מגזירות אנטי דתיות מצד השלטון הציוני אך ה”חזו”ן אי”ש” טען כי בגזירות אנטי דתיות התנסה ועמד עם ישראל בכל הדורות ולכן חששו שלו נובע מכך שהמדינה עלולה למצוא חן בעיני החרדים, מבחינה גשמית, והם עלולים להתבולל בה. מעלליהם של הח”כים החרדים ותמיכתם ב”חוק הלאום” האנטי דתי רק מחזקת את חששו ההיסטורי של ה”חזו”ן אי”ש” עד לכדי עובדה.

מלבד הבגידה בהשקפת התורה   כנגד ה”רעיון הלאומי” הרי שח”כי “יהדות התורה” בגדו במאבק ההיסטורי נגד ה”שפה העברית”, שניהלו למעלה ממאה שנה גדולי ישראל. כך למשל הוסגר לידי הטורקים אותו “מחייה השפה העברית”, אליעזר בן יהודה, כשניסה לעורר מרד נגד הטורקים על רקע חג החנוכה, שעפ”י תפיסתו הצרה היה אך ורק “חג לשחרור לאומי”. ה”ראשון לציון” – ה”ישא ברכה”, והרב שמואל סלנט היו מסגיריו ומחרימי רעיונותיו ושפתו ההזויה, שבינה ללשון הקודש לא היה קשר של ממש. אבל כששלמוני הציונות וה”כופתאות” הפוליטיות נוצצות הרי ששוכחים לדבר באידיש ועוברים לסלנג הרחוב של העברית הנוכחית ומייפים את כוחם של הציונים להפוך את השפה העילגת הזו ל”לשון הקודש” במרמה.

אי לכך ועל רקע הבגידה ההיסטורית ביהדות ובגדולי ישראל הרי שהתנגדותם של הח”כים החרדים ל”חוק הגיוס” איננה עוד משום קרב רעיוני בציונות אלא מתוך השתמטות לשמה בבחינת “לא תעמוד על דם רעך”. הח”כים החרדים – שנכנעים בזה אחר זה לגזירות החילוניות כמו ה”גיור הצה”לי”, “חוק הלאום” וחוקי ה”פונדקאות” המשונים, הם בעצם מוכיחים כי התאמתם לרעיון הציוני כבר מזמן הכתה שורשים ולכן מי שהפך נאמן לרעיון הציוני הרי שאין סיבה שלא יתגייס לצבא הציוני וישלם בדם ילדיו על ההרפתקאות הלאומניות שחכ”יו שלו מטיפים. מלבד אלה המאוגדים ב”עדה החרדית” הרי ששאר חלקי היהדות החרדית – בשיטתם הציונית החדשה, היו מזמן צריכים להיות מגויסים לצבא הישראלי כפי שה”דתיים הלאומיים” למשל עושים זאת.

במקומם של הח”כים הערבים אני לא הייתי סומך על מילתם של ליצמן, גפני ודרעי לברית משותפת כי הבגידה החרדית ב”חוק המואזין” וב”חוק הלאום” מוכיחה שהכסף החילוני יענה את הכול, כולל חוקים שהם גם סכנה ליהדות החרדית עצמה.