עולם הפוך ראיתי – דובר המשטרה מגיב לסרטון השוטר

לפני שנים כשהתנדבתי במד”א היה לי ולחברי נהגי האמבולנס קוד סמוי. הקוד הזה היה מוכר רק לאנשים שהיו שותפים להגשת סיוע לבני אדם באירועי טרור ובתאונות מסוגים שונים ומשונים. הקוד הזה שבו הקריאה המתקבלת ממוקד מד”א על ‘מצוקה של ילד’ היא זו שהטריפה את החושים, הקוד במערכת הקשר הציף את הגוף באדרנלין וגרם לנסות ולהגיע כמה שיותר מהר למקום האירוע על מנת להציל חיים. זה בוודאי נכון גם בקריאות חירום של מבוגרים, אולם מול ילדים הכל מתפוצץ בפנים.

עברו שנים ואני כיום נמצא בנקודת השקפה נוספת על אירועים בהם מקופחים חיי אדם. אני נחשף לסיפורי השוטרים על התמודדות כמעט יומיות של טיפול חקירתי בתאונות דרכים, של התמודדות עם עולמות שנחרבו ברגע.

אני רואה שומע וחש את המצוקה ואת התסכול של רבים מהם שבאים ואמרים כי ‘ניתן היה למנוע את התאונה הזאת’.
מדובר באמירה כואבת קוראת לב שגורמת לתעוקה רבה. אני רואה את הדוחות הסטטיסטיים על מקרים מיותרים לחלוטין, ומבין כי לו היו מקדישים מעט תשומת לב לנעשה סביבנו ההינו משאירים בעולם הזה עוד נפשות רבות.
בשבוע שעבר נחשפנו למפגש טעון משהו של שוטר עם אדם שככל הנראה החליט כי השקפתו על העולם שונה מעט.
האדם והוא לצערנו לא היחיד מבין הנהגים בישראל לא הקפיד ככל הנראה על חגירת ילדיו בהתקני ריסון וכו’.

ברור לי ללא שום ספק כי מדובר באדם שדאגתו לילדיו היא בראש מעייניו, ברור לי לחלוטין כי הוא משקיע וישקיע את כל מה שיש לו שהילדים הרכים ילכו בדרכי התורה ויראה ויהיו חוליה מקשרת בין הדורות שעברו, לדורות הבאים. אלא שמחשבות, תפילות ותחינות הם דבר אחד, הלכה למעשה זה כבר משהו אחר.

מה כבר יכול להתרחש במהלך נסיעה קצרה אם לא מקיימים את ‘חוק החיים’?
‘יהיה בסדר’ ‘שום דבר לא יקרה בעזרת השם’.
המשפטים הללו העומדים בסתירה דתית מוסרית ושיכלית הם נחלת חלק גדול מהאוכלוסייה בישראל. במילים אחרות מדובר בתרבות ה’סמוך’.

בפועל כללי הבטיחות בדרכים וחוקים שנחקקו בחלקם הגדול נכתבו ונחתמו בדמם של נפגעי תאונות דרכים.
המרוץ הסיזיפי היומיומי של שוטרי משטרת ישראל הוא למנוע את הקזת הדם למולך תאונות הדרכים, לשם כך הם יוצאים יום יום בכל מזג אוויר ובכל שעות היום והלילה להציל את חיי האזרחים מעצמם וממי שיש חשש כי יפקיר אותם גם אם מדובר בשגגה.

המרוץ הזה של השוטרים ניתקל לא אחת בטרוניות של משתמשי דרך שבאים בטענות לשוטרי משטרת ישראל על כי הם אוכפים את התנועה ומצילים חיים. לשם כך ‘כמובן שניתן’ להשתמש בכל רפרטואר הסופרלטיבים כנגד המשטרה והשוטרים, לטעון טענות על התנכלות ועל הפעלת אלימות ומה לא. רק שבלהט התקפה על המשטרה מישהו שכח את הכלל הפשוט האומר ‘קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים’.
אנחנו במשטרה מכירים את משמעות הזלזול בחוקי התעבורה, אנחנו במשטרה נקלעים לנחל הדמעות על הכבישים ובבתים.

כן, במקרים הללו שוטרי משטרת ישראל יעשו הכל כדי להציל את החוליות של שרשרת הדורות.
ההתנפלות האגרסיבית על שוטרים, אי ציות לבקשת השוטר לעצור או להזדהות היא בבואה של תרבות קלוקלת, ש’לי זה לא יקרה’ ו’יש לי על מי לסמוך’.

נראה כי מישהו התבלבל בתיאורי מקרה זה או במקרים דומים. הטענה המיקדמית הצריכה להיטען ולפתוח כל דיון וסיקור , היא על מהותו של אירוע, היא על ‘האומץ’ של אדם זה או אחר לזלזל בחיי בני משפחה? זו השאלה ורק זו השאלה.

אם היינו עוצרים את מנת האמוציות וההתלהמות, את החשיבה כי השוטר הוא אויב רבים ממשתמשי הדרך היו מבינים כי מול ‘מסכי העשן התקשורתי’ המגובים בחלקי מיידע מוסרטים עומד קו חשיבה חד משמעי שתפקידו לעשות את כל מה שניתן על מנת להציל חיים.

לא, אין לנו כל כוונה להרפות את אכיפת חוקי התנועה, אין לנו את האומץ להתיר את דמם של אחרים. יש לנו את כל הגיבוי המוסרי ההלכתי והחוקי לעשות הכל כדי שהורים יוכלו לגדל את ילדיהם בבטחה, והילדים ידעו כי ההורים הם המודל החינוכי ומה ‘שאבא ואמא אומרים’ זה קודש, זה אחראי.

כי ברור לכל אחד ואחת כי אנחנו לא מגדלים את הדור הנוכחי בלבד אלא את הדורות הבאים, איך שההתנהגות ההורית תיראה, כך הילדים יחנכו את ילדיהם.
זו ורק זו היא ‘נקודת הארכימדס’ של שוטרי משטרת ישראל המנסים לשנות את הרגלי הנסיעה ולהציל חיים.

שבתי גרברציק הוא דובר המשטרה למגזר הדתי/חרדי