בשבת הקרובה פרשת וארא, כ”ח טבת, ימלאו 38 שנים להסתלקותו של כ”ק מרן אדמו”ר ה’דברי ישכר’ מסטראזניץ זצוק”ל, ענף רב פארות בגזע היחס של צדיקי בית נדבורנה, שהיה צדיק נשגב וקדוש עליון, תל תלפיות להמוני בית ישראל שחילו פניו להיפקד בדבר ישועה ורחמים, עובד ד’ באמת ובתמים כל ימיו, תורת ד’ היתה לחם חוקו ובה הגה לילות כימים, ממנה תוצאות חיים לפעול ישועות בקרב הארץ.
אורו של הרבי הקדוש זרח בכ”ב אלול תרס”ד בביתו של אביו הרה”ק רבי איתמר מנדבורנה זי”ע והבית התמלא כולו אורה. שמו ‘ישכר בער’ ניתן לו על פי הוראת סבו הרה”ק רבי מאיר מקרעטשניף זי”ע, על שם סבו הרה”ק רבי ישכר דב (בער’צי) מנדבורנה זי”ע. ומסופר, שכאשר הרהר אבי הילד רבי איתמר אודות השם שיקרא לבנו הנולד לו, עלה בדעתו להעניק לו את שם סבו-זקנו רבי ישכר דב, אולם במחשבה שניה היסס בזה מפני ששנות חיי זקנו לא הגיעו לימי הזקנה. רבי איתמר אבי הילד, שלח מברק לאביו רבי מאיר מקרעטשניף בו הודיעו מהולדת בנו, בלי שישאל על שם הילד, והנה זה פלא, במברק ששלח רבי מאיר חזרה לבנו תפס את מחשבותיו וכתב לו: “מזל טוב, ויקרא שמו בישראל ‘ישכר בער’ ולא ‘ישכר דב'”, ותפעם רוחו.
שינוי דק זה עמד לו לרבנו וזכה אכן לזקנה ושיבה טובה, כשקדושתו של זקנו הגדול רבי ישכר בערצי מנדבורנה היתה אופפתו וסוככת עליו כל ימיו בקדושה של מעלה, כאשר גינוני קדושה וטהרה היו ניכרים בו כבר משחר טל ילדותו, עד שהכל היו מפטירים עליו: “זה הקטן גדול יהיה”. ומסופר שפעם בהיותו ילד בן שלש בלבד, נשמטה הכיפה מעל ראשו בשבת קודש תוך כדי שינה, ושאל הילד בלשון הקודש: “היכן הירמולקא?!” [כי כך היה נהוג בבית אביו רבי איתמר לדבר בשבת רק בלשון הקודש].
תחת השגחתו של אביו הק’, עשה רבנו חיל בלימודיו ובהתמדה מופלגת היה שוקד על דלתי תורה רוב שעות היממה, עד שביום נישואיו זכה לסיים את הש”ס כולו. שמעו הטוב היה נודע בחוצות קריה ורבות מהמשפחות המיוחסות בישראל נתנו בו את עיניהם לזכות להכניס אוצר יקר ערך זה אל ביתם. הצעות שידוכין לרוב נערמו על שולחן אביו, כשלכל אחת מהן מעלות רבות ונכבדות.
וכמו שאירע לפני נתינת שמו של הרך הנולד שאביו זכה להארה שמימית שפתרה את כל הספיקות, גם כאן התרחש מאורע נפלא: באחד הלילות התגלה בחלום לאמו של רבנו, הרבנית הצדקנית ע”ה, שהזיווג המיועד לבנה היא שאר בשרה ממשפחתה, הנערה היתומה מרת חיה אסתר ע”ה בת הרה”ק רבי בער’צי מסאטמאר זי”ע, בן הסבא קדישא הרה”ק רבי מרדכי מנדבורנה זי”ע. בבוקר כשסיפרה הרבנית את דבר החלום לבעלה רבי איתמר, נענה ואמר: “הרי אני הוא אבי הילד, לכן אם יש דברים בגו יבוא נא בעל החלום ויתגלה אלי”… ואכן מיד למחרת ראה רבי איתמר בחזיון לילה חבורת אנשים אצים ורצים לדרכם. לשאלתו לאן מועדות פניהם, ענו לו: “אתם לא שמעתם? הרבי ר’ בער’צי בא והם רצים לקראתו, וירץ אף הוא עמהם. כאשר הגיעה הרכבת ורבי בער’צי ירד ממנה, הלך רבי איתמר לקראתו לנטילת שלום, ואז פנה רבי בער’צי אליו ואמר לו: “מזל טוב! מזל טוב!” ויקץ והנה כלום.
עתה כשנוכח רבי איתמר שצדקו דברי הרבנית ומד’ יצא הדבר, שרצון שמים הוא שבנו הירא ושלם יישא את בת דודו רבי בער’צי מסאטמאר, מיד שלח מברק לאם הנערה על דבר השידוך. כשהגיע המברק ליעדו וקראו את תוכנו, נתנו האם ובתה שבח והודיה להשי”ת שהזמין להם בחור בר אוריין ובר אבאהן שיעטר את ביתם בתפארת, ובשמחה רבה ענו ואמרו ‘הן’ והתקשרו בקשרי השידוכין.
הרבנות בסטראזניץ
אחרי שמחת נישואיו, כראשו פנוי מדאגת פרנסת ביתו, השקיע רבנו את כל ישותו בעסק התורה ובעבודת ד’ במשנה מרץ. בכשרונותיו הברוכים הפך ונהיה לאילנא רברבא כששמו הולך לפניו בכל מקום לגאון ולתפארת. וכך, שנתיים בלבד אחרי נישוריו כבר ביקשו אנשי קהל העיר סטראזניץ להכתירו אלוף לראשם, והפצירו בו שיקבע מקום מושבו בעירם להנהיגם ולהדריכם בעבודת השי”ת כראוי וכנכון.
היה זה לאחר שחסידים ואנשי מעשה מהעיר סטראזניץ – שהיו מחסידי אביו הרה”ק רבי איתמר מנדבורנה זי”ע – הגיעו לטשערנוביץ הסמוכה לשהות בצל אביו, שם נחה עין מבטם על רבנו והוקסמו מהליכותיו האציליות והתמדתו בתורה ובחסידות, והבינו שתועלת גדולה וברכה מרובה תהיה מנת חלקם שאברך עילאי זה ידור אצלם במחיצתם ויהיה להם לראש ולמורה דרך.
הם הציעו את משאלתם לפני רבנו וביקשוהו לבוא לשבות בעירם למען יכירוהו גם תושבי העיר האחרים. רבנו וזוגתו ניאותו להם והלכו לעשות את השבת בסטראזניץ. קהל רב מתושבי העיר והכפרים הסמוכים לה התאסף בשבת זו לשמוע אל הרינה ואל התפילה, לינוק מרוח הקדושה שהיתה אפופה בעריכת השולחנות הנפלאים. שמעה של השבת המיוחדת בצילו של רבנו עשתה לה כנפיים, ובמוצאי שבת צבאו רבים על פתחו להתברך מפיו ולשטוח לפניו את כל בקשותיהם. גם אופן קבלת הפתקאות העלו על נס את יקרת רוחו ויחד הפצירו בו כולם שימהר ויחיש את עת ביאתו לשכון ולקבוע את מקום מגוריו בעירם.
למרות גילו הצעיר, כפפו תושבי העיר את קומתם לפניו ואף דקי הראות גילו מיד את יקרת חן ערכו. אורו התגלה לרבים שהתלכדו סביבו, כולם קבעו את מקום תפילתם במחיצתו וקיבלו עליהם את מרותו. רוחב בינתו בהנהגת עדה בישראל והדרכת הבאים בשערי ביתו ובית מדרשו, עשתה מהלכים רבים בין יושבי העיר. תפילותיו הלוהטות משכו אחריו את בעלי הנפש, עבודתו בקודש עוררה השתאות אצל בעלי המוח והלב, ואילו למדני העיר הלכו שבי אחר גדולתו בתורה והתמדתו ללא מיצרים, כי תלמיד חכם עצום היה רבנו ובתורת ד’ היתה שיחתו ואודותיה שם את כל מאווייו.
גם שאר המון העם נהה אחריו להתברך מפיו והשיחו לפניו את מר ליבם ושטחו לפניו את כל משאלותיהם שיזכירם לטובה בתפילותיו הנלהבות, כי גם הם הבינו וידעו שתפילותיו עושות רושם רב למעלה בשמי מרומים ובכוחו לפעול ישועות בקרב הארץ. וכך, תוך זמן קצר מתקופת בואו לסטראזניץ, נהיה רבנו חלק בלתי נפרד מנוף העיר וחותמו נחקק בצביונם של הקהילות החרדיות בעיר.
מתקופה לתקופה גדלה חצרו של רבנו וחסידים רבים דבקו בו בלב ונפש, עד שבשנת תר”צ בנה לו רבנו בית מדרש מפואר וגדול שיוכל להכיל את כל המתפללים בו בשבתות ובמועדים, אולם כל בית מדרש זה לא הספיק לימים הנוראים שאז התאספו המונים מכל הסביבה להתפלל בצילו הטהור, והיו נאלצים להקים ‘סאלאש’ רחב ממדים כדי שיהיה מקום לכל מי שהשתוקק להיות עמו במחיצתו בימי הרת עולם הללו.
חסידות סטראזניץ הלכה והתפתחה בקרב מהיר ומבורך, עד ששנים מועטות לאחר ייסודה, היתה נודעת כחסידות לתפארת בעיר, וכן תושבי מספר כפרים שבקרבת סטראזניץ, כמו: טשודין, באנילא ועוד, היו נודעים כחסידי סטראזניץ.
ביתו של רבנו היה פתוח לכל דורש ומבקש, וכשם שבאי ביתו והיכלו היו מרווים את צימאון רוחם בתורתו ובחזיון עבודתו בקודש, כך היה גם במובן הגשמי. ביתו היה פתוח לרווחה ורבים סעדו את ליבם על שולחנו הטהור. בנם של קדושים ומשולחים שהזדמנו לעיר ידעו לקבוע בביתו את מקום אכסנייתם, וארחי פרחי מבקשי לחם היו מוצאים שם את מבוקשם. גם הרבנית הצדקנית ע”ה לא היתה חוסכת כל מאמץ וטרחה כדי להעמיד את האורחים המזדמנים על שביעות רצונם, ובהשתדלות יתירה היתה עוסקת בהכנת המאכלים, חדרי לינה ושאר הצרכים.
בהימוט מוסדי ארץ
למרבה הצער, החיים השלווים בסטראזניץ לא ארכו ימים רבים, עד שבשנת ת”ש פרצה מלחמת העולם השניה וחושך כיסה ארץ. וכך סיפר לימים כ”ק מרן אדמו”ר מקליוולנד שליט”א, זקן צדיקי בית נדבורנה בדורנו לאוי”ט:
“בחודש תמוז תש”א ביטלו הגרמנים את הסכם החלוקה שהיה להם עם הרוסים ופתחו במלחמה גדולה יחד עם הרומנים נגד הרוסים. נסיגת הרוסים החלה עם תחילת ההפצצות של חיל האוויר הגרמני, הנסיגה ארכה כעשרה ימים עד שעזבו אחרוני החיילים הסובייטים את חבל בוקובינה. הסדר של הנסיגה היה כך: הרוסים עדיין ניסו להילחם ולהשיב אש, אך כשראו שחיילות הגרמנים קרובים, היו נוהגים להצית את בתי העיר באש, כדי להקשות על האויב להיכנס העירה. הכובשים הגרמנים היו נכנסים לתוך העיר בצעקות: ‘יהודים החוצה!’ בכך ניתן האות לרומנים המקומיים להתפרץ לבתי היהודים, לבוז ולהרוג ככל העולה על רוחם. כך במשך מספר ימים נלחמו הרוסים והגרמנים יחד עם הרומנים, עד שהרוסים הוכרעו ונסוגו מהאזור.
“ביום חמישי ח’ תמוז, קרבה כניעת הרוסים והתחילו לסוג גם מסטראזניץ. הפחדים והחששות מהעלאת העיר באש גברו מרגע לרגע, כשברחובות נשמעו קולות ירייה ופגזים נפלו ללא הרף, ואבי הק’ החליט לשלוח את שני בניו הקטנים, אותי ואת אחי יוסף [כיום כ”ק אדמו”ר מקאליש שליט”א] יחד עם אחותי הגדולה מרת שפרה, לבית אחד מחסידיו שהתגורר מחוץ לעיר מרחק עשרים דקות הליכה. באותו ליל שישי, ניהלו הגרמנים מלחמת חורמה נגד הרוסים, ואף הרוסים ניהלו מלחמת ייאוש נגד הגרמנים, פצצות התעופפו לכל עבר וכל תושבי העיר היו בטוחים שבעוד רגע קט כל הבתים יתמוטטו, זעקות ‘שמע ישראל’ נשמעו מכל פינה ובכיות נוראות הדהדו מכל בית.
“אני, אחי ואחותי שהינו כאמור באותו לילה אצל החסיד מחוץ לעיר, וכעלות הבוקר של יום שישי ט’ תמוז, שככו הקרבות ולא נשמעו יותר הפגזות, שלח אבי הק’ את המשרתת אל בית החסיד להשיב אותנו הביתה. כשהגיעה המשרתת, אמר לה החסיד שעדיין לא אכלנו ארוחת בוקר וכדאי שנישאר אצלו עוד זמן מה ואחר כך ישלח אותנו העירה. ואכן כך היה, כעבור מחצית השעה ויותר, יצאנו לכיוון סטראזניץ ועברנו בשדה העיר, שם פגע בנו נער רומני שהאנטישמיות בערה בו, כבר אז היה דם ישראל הפקר ומותר לכל, והתחיל למשוך בפאותיו המשתלשלות של אחי יוסף. אחותי הגדולה שלא ידעה שהגויים יכולים לעשות מה שהם רוצים, סטרה על לחיו של הנער שהתחיל לזעוק חמס שהילדים היהודים התקיפו אותו. בשדה היו חיילים רומנים, ולשמע זעקותיו של הנער, התחילו לירות עלינו. אחותי החזיקה אותי ביד אחת ואת אחי יוסף ביד השניה, כדורים התעופפו סביבנו ולידינו ממש אך לא נגע בנו אפילו אחד. כך הלכנו במהירות עד שהגענו קרוב לבית הורינו. ויהי לנס ופלא”.
לא נוכל להאריך כאן בכל מסכת התלאות שעברה על משפחת רבנו ועל מאות תושבי סטראזניץ, אך זאת נצטט מפיו של כ”ק מרן מקליוולנד שליט”א, כדי שנוכל לעמוד על הבלבול והמהומה שהיו מנת חלקם באותם ימים: חגיגת הבר-מצווה שלו התקיימה בבוקרסט בגיל שתיים עשרה (!) אז התחיל להניח תפילין ואף נערכה מסיבה חגיגית בבית המדרש של אביו הק’ בבוקרסט. דודו [וחותנו לימים] כ”ק האדמו”ר מרומאן זצוק”ל הכין עבורו את הדרשה. “היתה שם קרובת משפחה שביקרה בביתנו בסטראזניץ לפני המלחמה, ולפי חשבון השנים שעשתה היא גילתה שאני רק בן י”ב שנים ועקב צוק העתים התבלבלו הוריי בחישוב גילי הנכון. כשאמרה זאת לאבי הק’, לא רצה אבי הק’ לצערני שלחינם חגגו את השמחה ולא הודיע לי כלום.
“הדבר היחיד שהיה נראה לי מוזר ואף הפריע לי קצת, שבכל ליל שבת היה אבי הק’ מכבד אח אחר לברך על הכוס בברכת המזון, ורק אותי לא כיבד אף פעם במשך שנה שלימה, ולא ידעתי למה זה. כעבור שנה בדיוק, קרא לי אבי הק’ ואמר לי שנוסעים אל זקני רבי איתמר להניח תפילין. לתמיהתי הגדולה, סיפר לי אבי הק’ דברים כהווייתן, שהתבלבלו בחשבון השנים ורק היום נעשיתי גדול ונכנסתי לעול תורה ומצוות באמת…”
כי קרן אור פניו
אחרי שזכה לצאת מגיא צלמוות בדרך רצופת נסים פלאיים, עבר רבנו לקבוע מקום מגוריו בארה”ב, שם הקים מחדש את בית מדרשו וחצר קדשו, ומעונו היה אבן שואבת להמוני בית ישראל שצבאו על דלתות ביתו. שמו הנשגב הלך לפניו בכל מקום ודמותו האצילית והטהורה הפיקה נוגה על כל סובביו, זאת לצד ענוותנותו הגדולה שהיה אומר לעתים קרובות: “מי אנכי שאומר דברי תורה לפני אנשי קודש כאלו”…
סיפר בנו כ”ק מרן אדמו”ר מקליוולנד שליט”א: בשנת תש”ו פרשת כי תשא, שבת אבי זצוק”ל אצלי בקליוולנד וקהל רב התקבץ לכבודו. כאשר הגיעה השעה ללכת לעריכת השולחן, אמר לי אבי בשפלות הרוח: ‘מי אנכי שאומר דברי תורה לפני בני ישראל, אך זאת אחלה פני עליון, שיזכני שכל המביט בפניי בעת עריכת השולחן יתעורר לתשובה ויראת שמים’. וראה זה פלא, בבוקר לעת תפילת שחרית, פנה אלי אחד ממתפללי בית המדרש ואמר לי: ‘פון דיין טאטען דארף מען גארנישט הערין, אז מען קוקט נאר אהן זיין פנים קריקט מען שוין יראת שמים’… (מאביך לא צריכים לשמוע שום דבר, כשמביטים רק בפניו מקבלים יראת שמים)…
רבים השיב מעוון
עשרות שנים זכה רבנו לפעול ולעשות גדולות ונצורות בקרב יהודי ארה”ב, בבורו פארק, וויליאמסבורג ובכל מקום בו דבר המלך ודתו מגיע. משפחות רבות התחזקו בתורה ובחסידות, במידות ובצניעות, בזכות נועם אמריו ומתק שפתיו, בתפילותיו המשתפכות מלב נרגש השיב רבים מעוון והביא את כל הנוכחים לקרבת אלוקים להם טוב.
בחורף תשמ”א נפל רבנו למשכב ממנו לא קם, מיום ליום גברה מחלתו וביום כ”ח טבת השיב נשמתו הטהורה ליוצרה. לאחר מסע הלוויה שהחל בארה”ב והסתיים בארה”ק, נכרה קברו בהר הזיתים בחלקת צדיקי נדבורנה, שם מנוחתו כבוד ומקום קברו משמש רבים למקום שניתן לפעול בו ישועות רבות בזכותו של האי צדיק וקדוש.
זכה רבנו להותיר ברכה בעולמו, כאשר בנו כ”ק מרן אדמו”ר מקליוולנד שליט”א ממשיך את דרכו בקודש בעוז ותעצומות, וממקום מושבו ברעננה מצודתו פרושה על רחבי כל הארץ, להגדיל תורה ולהאדירה כהנה וכהנה, עד ביאת גוא”צ אכי”ר.
תגובות