1
1

החיים בצל הרקטות והצבעים האדומים – מנדי ריזל בטור נוקב

מנדי ריזל תושב שדרות בטור מיוחד על ההרגשות מליל שבת ועד עתה. "אם רק ידענו שיש תכלית לכל הסבבים האלו, אבל טרור הבלונים ממשיך ואתה מרגיש חסר אונים לחלוטין".

צילום: דוברות המשטרה
שבת אדומה

זו לא הייתה שבת שגרתית אצלנו בשדרות. אף אחד לא חשב שהסבב הזה ייפול הפעם על ליל שבת. בחוץ היה שקט אבל אז בא הפיצוץ שהחריד את כל האזור. הוא היה חזק ועוצמתי, והוא היה שלנו, של צה”ל. כתושב שדרות, אתה כבר יודע להבחין מתי זה שלנו, ומתי זה מהם. השעה הייתה אחת וחצי אחר חצות, והשאלה שריחפה באוויר: מה עכשיו? מה קרה שצה”ל יורה לעבר הרצועה דווקא עכשיו בליל שבת, לאחר שלושה חודשים שבהם חיכינו שיבצעו את הירי הזה וכלום לא קרה.

וכמו שבא הפיצוץ ההוא הראשון באחת וחצי, כך גם באו אלו שאחריו. התגובות של חמאס, של מחבלי עזה. כתושב שדרות אני מכיר את הריטואל הזה. רבע שעה חלפה וצבע אדום נשמע בכל הגיזרה. אני מביט לאשתי והיא עליי, והשאלה מרחפת באוויר ולא צריך לשאול אותה. מעירים את הילדים ומעבירים אותם לממ”ד, או לא? התשובה כבר נאמרה במילים, חבל להעיר אותם ולהכניס אותם לפאניקה, בוא נקווה שזה נגמר.

בדיעבד התברר לי שאשתי חשבה בדיוק כמוני, זמן התגובה של 15 שניות לא יצליח להביא אותנו לארגן את כל הילדים, ולכן עדיפה השינה הבריאה. אלא שמי שמכיר את עוטף עזה והיישובים שבאזור, יודע שכאשר זה מתחיל זה יכול להימשך לכל הלילה, ומי מדבר על שינה שלא לומר בריאה.

חלפה לה עוד רבה שעה, ושוב ירי של צה”ל וחוזר חלילה, ואנחנו תוהים מה קרה, ומה קורה ביישובים צמודי הגדר. השעה כבר הייתה מאוחרת והלכתי לישון, אבל להירדם לא הצלחתי. סביב חמש לפנות בוקר כשהעייפות ניצחה, שבו הפיצוצים והוכיחו מי באמת מנצח. ואני אומר ריבונו של עולם, מה קרה עכשיו? עוד צבע אדום ועוד אחד, ונוסף בא אחריו, וכל הבית רועד, ופיצוצים ברקע.

איכשהו הצלחתי לתפוס תנומה קצרה ובבוקר הגעתי לבית הכנסת שלנו, והוא מלא הרבה יותר מכל שבת. מסתבר שרבים לא הצליחו להירדם וכשכן הצליחו הם גילו שאת המניין שלהם הם איחרו. כך יצא שהמניין שלנו, זה שנחשב לאחרון שניתן למצוא בשבת בבוקר בכל שדרות, הפך למלא מפה לפה, ביניהם גם ראש העיר.

לכולם היה ברור שזה עניין של זמן עד שזה יבוא שוב, וכך אכן קרה. סיימנו את התפילה ובעודי צועד לכיוון הבית, אזעקת ‘צבע אדום’ החרידה את הרחובות. רצתי לאחת החצרות לתפוס מחסה, והשריקות והפיצוצים נשמעים היטב. כך המשיכה לה שגרת הפיצוצים בשדרות.

כמו בבוקר, כך גם בתפילת מנחה. בית הכנסת שלנו היה מלא במתפללים יותר מבכל שבת. מסתבר שכולם רק חיפשו את ההזדמנות והסיבה לצאת מהבית, אלא שחתך הגילאים היה ברור. המבוגרים שמגיעים בכל שבת פשוט לא באו, וכך גם הילדים. הסכנה שאורבת משום מקום בכל רגע, לא נתנה את הפריווילגיה לצאת לתפילת מנחה למבוגרים שביננו.

ואז שוב, צבע אדום ושוב פיצוץ, אולם הפעם רעש הסירנות הבהיר כי מישהו נפגע בשכונה הסמוכה. היה זה ביתם של משפחת בוכריס. על דבר פציעתם שמענו רק בצאת השבת, ויחד עם העדכון גילינו לתדהמתנו את המספר הרב של ירי הרקטות. לא פחות מ-180 שיגורים לעברנו, לעבר היישובים בדרום.

גם הבוקר הזה קמנו עם מתיחות, כזו שלא ניתן להסביר בכתב. הילדים לא הלכו לקייטנות, המתח היה באוויר, ההרגשה ממש לא נעימה. בכנות אפשר לומר שזה מתיש ודי, אי אפשר לעמוד בזה. והשאלות כמו בליל שבת מרחפות באוויר. הפעם זה לא האם להעביר את הילדים לממ”ד, אלא האם שוב חזרנו לשיגרת הירי, ואם כן בשביל מה? הרי חמאס הם שמחליטים על הפסקת האש והם שמחליטים על ירי. בלוני הטרור מעזה ממשיכים לעוף לעברנו, וחוסר האונים הוא מוחלט. אז בשביל מה כל הפיצוצים ורעשי הרקע? בשביל מה?

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עוד בנושא