הצלחתו של דייטש היא הצלחת כולנו

1.

השמועות ריחפו באוויר משך שישה ירחים. גם החתן עצמו התלבט ממושכות. הוא התייעץ, ובעיקר היטה אוזן והקשיב. מה שמועה שמע? קריאות ‘רוץ יוסי, רוץ’. ממי שמע? מתושבים חרדים, דתיים וגם חילונים. מהרבנים, מאישי הציבור ומהציבור עצמו (למעט בודדים שפועלים מאינטרסים בלתי ענייניים בעליל). אך בשורה התחתונה, ההתלבטות של החתן עצמו היא הקשה ביותר. על כתפיו מוטלת האחריות, הוא-הוא ישא בכל תוצאה. לא קל לאחד את כל הפלגים החרדיים, לא קל לרוץ, לא קל לנצח, עוד פחות קל להיות ראש עיר בפועל, והכי-הכי לא קל להיות ראש לעיר מורכבת כבירת ישראל.

בליל שלישי השבוע עמד יוסי דייטש בדחילו ורחימו בבית הישן-נושן של מרכז אגודת ישראל ברחוב פרס בירושלים – מרכז שראה עשרות שנות פוליטיקה רוויות ניצחונות לצד אכזבות – ויצא בהכרזה הרשמית. כאמור, צריך אומץ כדי לרוץ לתפקיד המורכב. ציטטנו בעבר דברים שאמר מו”ר מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל למקורביו בימים שקדמו להכרזתו של של אורי לופוליאנסקי. “נכון שאם אורי יחליט להתמודד, אתמוך בו, אך לדעתי זו עצה שאינה הוגנת”. כך גם מרן איש האמת דאג לוודא שבידיעה המתפרסמת ב’יתד’ יכתב שהריצה נעשתה ‘בברכתו’ אך לא ‘בעידודו’. אך מרגע בו בחר לופוליאנסקי לרוץ, פעל פוסק הדור במלא עוצמתו למען בחירתו, והשאר היסטוריה.

אין היקש בין ‘גברא’ ל’גברא’, ומתקופה אחת לחברתה. מאז ימי לופו, זרמו הרבה מים בברזיות של כיכר ספרא. התושבים החרדים, בעיקר בשכונות המעורבות והחדשות, אכלו מרורים. דייטש שקלל את הנתונים ולא יצא למרוץ בטרם קיבל את ברכת רבותיו.

אך כאז כן היום: מיום שהחליט דייטש לרוץ לתפקיד והוא בשל ומוכן לקראתו, על הנציגים החרדים להתלכד מאחורי מועמדותו, ויפה שעה אחת קודם. כן, הציבור החרדי בירושלים ראוי לקבל את המגיע לו – ולא להמשיך לעמוד כעני בפתח, כסרח עודף. החרדים מסוגלים לכבוש את כיכר ספרא ולהמשיך לדאוג משם לאינטרס העירוני-הכללי גם בלי לפגוע באינטרס החרדי. זה תלוי רק בנו.

כותב השורות אינו מזוהה סקטוריאלית עם תנועת ‘שלומי אמונים’, אך זה לא ממש רלוונטי. מאסנו בפלגנות, שבענו מהחלטות המתקבלות בכוח שיקולים לא עניינים ואנו מייחלים להתגייסות מלאה של כלל הנציגים מקיר לקיר, כולל היועצים ‘מטעם’, למען המועמד החרדי. במקרה – או שלא – קוראים לו יוסי דייטש.

אפרופו דייטש, האיש מייצג זן נדיר בנוף העסקונה החרדית. לצד ניסיונו המקצועי, יש בו ממלכתיות לצד אצילות אירופאית, שילוב של ענווה וביישנות, המעבירים מסר של קידוש שם שמים בבית וגם בחוץ. בנאום שנשא בפני חברי מזכירות הסיעה בשעת ההכרזה, המילה ‘אני’ כמעט לא יצאה מפיו. הוא הזכיר את מורו ורבו, בעל ה’נתיבות שלום’ מסלונים זצ”ל (סמל ומופת למנהיג שדבריו מתקבלים בכל מגזר. צאו וראו באיזו שקיקה נלמדים ספריו בציונות-הדתית). הוא פרגן לעמיתיו מהסיעות האחרות וציין את מסירותם של הנציגים החרדים בעירייה בדאגה לכל תושב מכל מגזר.

הוא גם רמז לבשורת האחדות שאין חשובה ממנה. לדבריו, זה היה השיקול המשמעותי בתוך מערכת השיקולים: האם היהדות החרדית מסוגלת להציג אחדות. הוא גם לא טאטא מתחת לשולחן ימים טובים פחות בתוככי ה’אגודה’: “אתם מבינים מה המשמעות שסגן שר הבריאות יעקב ליצמן הולך יחד עם סגן שר החינוך מאיר פרוש לבתיהם של אדמו”רי מועצת גדולי התורה כדי לשאול האם נכון להציב את יוסי דייטש כמועמד החרדי? אנשים לא האמינו למראה עיניהם… כעת תפקידנו לשמר את האחדות הזו. להראות את הפנים היפות שלנו. זה בר השגה”.

“זו אחריות”, הודה דייטש. “מה שמצפים מאיתנו, לא מצפים מאחרים”. הוא חתם בתפילה ל”ירושלים יהודית יותר, אמיתית יותר, טובה יותר, והלוואי ‘ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'”.

בהצלחה לכולנו. כי הצלחתו היא הצלחתנו. והאחריות מחייבת את כולנו.

2.

בלילה שבין שני לשלישי ישבתי על כס השיפוט. לא בערכאות חלילה, כי אם בתחרות ‘הנואם הבא’. מהבמה השקפנו, עמיתי השופט בצלאל קאהן ואנוכי, ב-300 תלמידי ישיבת ‘בית מתתיהו’ המשתתפים במחנה הקיץ – ה’קמפ’. בדרכנו לאולם, בעשר וחצי בלילה, עוד ראינו כמה מתמידים רכונים על תלמודם בבית המדרש של ה’קמפ’. נכון, הימים הם ימי בין הזמנים, אך הם מנצלים כל רגע בתורת הנצח, עד שהאירוע יתחיל.

והוא התחיל. לפודיום הנואמים ניגשו בזה אחר זה שלושה-עשר בחורים איכותיים ממגוון ה’שיעורים’ וה’קיבוצים’. כל אחד בתורו הציג נאום חוצב להבות בנוי לתלפיות בנושא מקורי אחר, רובם נושאים בוערים ורגישים. אחד חשף את הקשיים האישיים שלו כנער מקסיקני מול המנטליות הישראליות; השני דיבר על הרגע המכונן בו החליט לפצוח בדיאטה ולהשיל ממשקלו כמה עשרות קילוגרמים ועל ‘סטיגמות’ בכלל; שלישי העלה את אפליית ה’שקופים’ – כלשונו – בישיבות הליטאיות; הרביעי, בנו של מנתח בכיר, שוחח על גאוות היחידה המתבקשת מבני האברכים; חמישי דיבר על נשות הכותל; שישי על חוק הגיוס; שביעי על דרישות חתנים לדירה; ועוד על זה הדרך.

צפינו בנואמים, האזנו לנאומים. את התרשמותנו העלינו על נייר-עמדה ממותג שהוגש לנו, בסופו הענקנו ציונים על-פי מספר פרמטרים מקצועיים. ואז רבע הגמר. וחצי הגמר. ובכל שלב, עוד מועמדים יורדים בהבל פינו. קשה, עד שברגע אחד, בהתלבטות קשה בין שני נואמים דומים, חרגנו מהכללים וערכנו גורל.

השעה 2:00 לפנות בוקר. שני המועמדים נותרו על הבמה. הצגנו בפניהם נושא אודותיו ינאמו מיד, בלי הכנה. שניהם מצוינים, ובמפתיע, שניהם לומדים באותו שיעור. ההכרעה קשה מנשוא. לחצים מפה, לחצים משם. יש מערערים על הקודמות, יש מבקשים על הבאות. הקהל מריע. הספירה לאחור. והם, המועמדים, מתוחים, ממלמלים תהילים, וגם אנחנו. הלב דופק. הידיים רועדות. בעוד רגע קט אחד ייצא מאושר והשני קצת פחות, בהבל פינו. כיצד כך נחרוץ את הגורל? אין ברירה. ברגע ההכרזה, הוסרו כל המחיצות וראינו כיצד לימוד המוסר משפיע על הלומדים. המפסיד שמח בשמחת חברו. המנצח והמפסיד נישאים עלי כתף. וכולם שרים ומקפצים ומפרגנים ודנים בעומק הסוגיה.

בסופו של אותו לילה ארוך כשעליתי על יצועי, עלו בי הרהורים. אנחנו לא שופטים רק בתחרות ‘הנואם הבא’. בכל רגע נתון יושב כל אחד מאיתנו על כס השיפוט. שופט את הוריו, ילדיו, חבריו, שכניו וגל סביבתו. ובכל משפחה, יש את הפחות אהוב ומקובל, כלפיו אנו שיפוטיים פי כמה. ואם כך בכל ימות השנה, ודאי בימי בין הזמנים כשאנחנו מבלים את רוב שעות היום במחיצת בני המשפחה. כיצד לא דופק לנו הלב בטרם אנו שיפוטיים וחורצים גורלות?

3.

בסוף השבוע האחרון פגשנו בירושלים את ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן. הוא ישב מחויך מאוזן לאוזן ונהנה מכל רגע. האיש שזכה לכינוי ‘טראמפ של אירופה’ נחשב אמיץ ושנוי במחלוקת, אך הוא לא ממש הסיפור. אחרי שנים של עוינות, בחסדי השם ובחסות הקשרים המצוינים של נתניהו, מדהים לראות כיצד מנהיגי המדינות מרגישים בבית בבירת ישראל.

התעניינתי אצלו האם זהו ביקורו הראשון בישראל. “לא, זה ביקור רביעי”. כשרציתי לקבוע ראיון רשמי – מעבר לשיחת ה’אוף דה רקורד’ שהיתה לנו – השיב: “הלו״ז שלי צפוף בטירוף; אתם הרי מכירים את ביבי. הוא לא משאיר לאורחים שלו רגע פנוי”.

“ביבי מנהיג גדול”, אמר לי אורבן. “אנחנו חברים כבר שנים, אבל עזבו אתכם פוליטיקה. מתי אתם באים לבודפשט?”.

אורבן, שמייצג את ה’מיליה’ החדש והבועט של הפוליטיקה העולמית בה חברים בין היתר טראמפ וביבי, חזר לאורך כל השיחה על בקשתו, כמעט התחנן. ניכר כי חשוב לו להחזיר ליהודים את הביטחון. לא רק למתי-המעט המתגוררים בהונגריה, אלא גם לתיירים שבאים להריח את ההיסטוריה היהודית ולשאת תפילה על ציונו של החתם סופר.

 טורו של שלמה קוק מתפרסם בבקהילה