גם אני כמו רבים וטובים מבני עמנו, רבצתי מתחת למזגן בעיצומו של צום תשעה באב, בכדי להעביר את שעות הצום הלוהטות והקשות שנותרו בצל המזגן הרוטט שמעליי, שידע לבטח ימים יפים וקרירים יותר.
גם בצל המזגן היתה המועקה המוכרת של תשעה באב. חורבן הבית, צום קשה לאחר שלושה שבועות בהם התנזרנו בהדרגה מכל מה שמסמל שמחה וצהלה. בערוצי הרדיו דיברו ללא הרף על ‘להרבות באהבת חינם’, על ‘אחוות אחים’, על ‘למצוא את המאחד ולא את המפריד’ ועוד. הכל בכדי לתקן כמובן את סיבת החורבן – שנאת חינם.
והנה, שעות ספורות לפני סיום הצום, סרטון ‘מסעיר’ רץ בקבוצות הוואטסאפ, סירטון בו רואים שתי נשים סועדות את ליבן ביום הקשה הזה במסעדת ‘הולי בייגל’ שבקניון רמות בירושלים.
לא עברו מספר דקות וכבר הגיעה הרעה החולה הבאה בצורת הודעה דרמטית: “הוסרה ההשגחה מהמסעדה הנ”ל…” מטעם הבד”צ של הרב רובין.
מיד החלו הדיונים המעמיקים בעד ונגד. היו ששאלו ובצדק: הייתכן?! בעיצומו של יום ט’ באב בו חרבו בתי מקדשנו ונשארנו בגלות איומה, ככה לאור יום לשבת ולסעוד את ליבך במסעדה שמתהדרת בכשרות מהדרין בלב העיר שחוברה לה יחדיו ירושלים הקדושה?
היו כאלה שהטילו ספק, שמא מדובר בנשים הריוניות/מניקות/חולות… ומנגד ענו מספר ‘קנאים’ מיד: “זו חוצפה, שערוריה!”. בקיצור, אתם בטח מבינים שאהבת חינם גדולה לא היתה פה בסיפור הזה.
כמובן שלאחר הבלאגן הראשוני שנוצר, בעלי המסעדה במבוהלים נאלצו להתמודד בעיצומו של הצום עם גל השמועות העכור ועם הסרטון שהופץ במחי לחיצה קלה על ההדק וגרם להם לנזק תדמיתי בל יתואר, שלא לדבר על ההשגחה שהוסרה כך לפתע.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא נמנה על ל”ו הצדיקים עליהם העולם מתקיים, ובטח שבגלוי אינני צדיק, אבל אם יש משהו שעוכר את שלוותי וממש מדגדג לי בנשמה, זו הקלות הבלתי נסבלת של העברת שמועה רעה בוואטסאפ. היום זה ההכשר של ‘הלי בייגל’, מחר הקורבן יהיה מישהו אחר. בין אם זה בצורת בעל עסק שנפגע, או חלילה בן משפחה שמקבל באמצעות הוואטסאפ בקבוצה שבה הוא נמצא, הודעה על אסון גדול שנוגע אליו ישירות, מבלי שמפיץ השמועה יודע בכלל שיש איתו בקבוצה מישהו שיכול להינזק מזה…
אני כבר לא מדבר על ביטול הזמן שיש בדבר. עזבו את ביטול התורה כרגע, אני באמת לא נמצא שם. אינני המוכיח והמטיף העומד בשער… אני מדבר על מינימום של אחריות אישית, כשגם כאן למרבה הפלא (או שלא) תקף הכלל: “מה ששנוא עליך לחברך אל תעשה”…
בכלל, זה כבר נושא לדיון מעמיק ומחקר אנתרופולוגי מקיף, על ההשתלטות של המכשירים ‘החכמים’ שהופכים אותנו לטיפשים על חיינו. שאלתם את עצמכם מתי בפעם האחרונה הרמתם את העיניים מהמסך והסתכלתם בעיניים של העומד מולכם? ובכלל, כמה שעות אפשר לנבור במכשיר הזה שמזרים אלינו אמנם מידע אינסופי, אך גם מרעיל לנו מידי פעם את הנשמה…?
זה שהסמארטפון הוא גורם משמעותי בתאונות דרכים זה אנחנו כבר יודעים. המספרים המטפסים מידי שנה של הנפגעים בכבישים ר”ל, מעידים על כך יותר מכל, שמדובר בכלי שיכול להרוג כפשוטו.
אז נכון, כולנו בדור שסובל בצורה כזו או אחרת מ’הפרעת קצב וריקוד’ כמו שאני קורא לזה, אבל אם אנחנו ההשתקפות של ההורה השקול והנבון בעיני ילדינו, בצורה הקלוקלת הזאת עם סמארטפון ביד והנוכחות המיותרת בשלל ‘קבוצות נייעס’, מה לנו להלין על כך שיש פחות ביקוש לקריאה ולשקידה על הספרים בדור המאותגר שלנו?
ובלי קשר, אז נכון שלבסוף בעניין מסעדת ‘הולי בייגל’ הכל בא על מקומו בשלום. בשבוע שעבר נפשתי בירשולים וביקרתי בקניון רמות, כשלשמחתי ראיתי שהמקום שוקק חיים שוב כבעבר. אבל תחשבו רגע איך בשניה אחת אפשר לקפד ולפגוע בפרנסת הזולת, שלא לדבר על פגיעה ממשית יותר בחיים ובאיכותם בגלל אצבע סוררת שלא מבחינה בין נחוץ לאסור.
הגיע הזמן שנחזור לשפיות. באמת. לקחת אחריות זאת אומרת: לדלל קבוצות מיותרות. לתת לעצמנו הפוגה מכל גל ההעתקות וההדבקות שפשה בקרבנו כמגיפה. פשוט תרגיעו בבקשה.
תגובות