בג”צ חייב את השר לוין לכנס דיון לבחירת נשיא לעליון

תיהיו מופתעים. אחרי סאגה בת מספר שבועות שופטי בג”צ לא סבורים שיש ניגוד עניינים, ובהרכב של שלושה שופטים קבעו כי על שר המשפטים לכנס את הוועדה למינוי שופטים, ולבחור נשיא לעליון.

את ההחלטה נתנו שלושת השופטים בהחלטה פה אחד, וקבעו כי בתוך 14 יום על שר המשפטים לכנס את הוועדה.

למעשה מזה למעלה משנה שבבית המשפט העליון אין נשיא קבוע, וכי השופט פוגלמן ממלא את מקומו. בנוסף, בשל אי הגעה להסכמה לא מונו שני שופטים עם פרישתן מכס השיפוט של הנשיאה לשעבר חיות והשופטת ברון.

לב המחלוקת בין הצדדים הייתה השאלה אם השר חייב לכנס את הוועדה לצורך בחירת נשיא בית המשפט העליון. היועצת המשפטית לממשלה טענה כי כאשר מתפנה משרת הנשיא, השר מחויב לכנס “במהירות הראויה” את הוועדה לצורך בחירת נשיא חדש; לגישתה, השר הפר בענייננו את חובתו. מנגד, השר טוען כי גם כאשר מתפנה משרת נשיא בית המשפט העליון, מוקנה לשר שיקול דעת אם יש למנות נשיא חדש; וכי מדיניות השר היא שאין למנות נשיא כאמור, אלא לאחר השגת הסכמה רחבה בוועדה למינוי זה.

חוות הדעת העיקרית בפסק הדין נכתבה על-ידי השופטת וילנר, שהדגישה בראשית הדברים כי בנוגע לבחירת נשיא בית המשפט העליון על-ידי הוועדה חל ההסדר, ולפיו לצורך בחירתו כאמור נדרש רוב רגיל בוועדה. השופטת וילנר ציינה בפסק דינה, כי אמנם מסור לשר שיקול דעת בשאלה מתי יש לכנס את הוועדה לצורך בחירת נשיא בית המשפט העליון; וכי השר רשאי להביא בחשבון את השקפתו בדבר הגעה להסכמה רחבה ביחס למינוי. הודגש כי לנוכח האמור; ואף על פי שבמשך למעלה משנה נמנע השר מכינוס הוועדה לצורך בחירת נשיא בית המשפט העליון, ולא מכהן בו נשיא במינוי קבע מיום 16.10.2023 – במסגרת הדיון בעתירה דנן כיבד בית המשפט את שיקול דעתו של השר, ואת ניסיונו להביא למינוי נשיא בית המשפט העליון על בסיס הסכמה רחבה בוועדה. בשל כך, ולנוכח רגישות הסוגיה, במשך פרק זמן משמעותי נמנע בית המשפט מהכרעה בעתירה ומהתערבות בשיקול דעתו של השר באשר להפעלת סמכותו הנדונה.

ואולם, הודגש כי מטיעוני השר עולה שמדיניותו היא שאין למנות נשיא לבית המשפט העליון כל עוד לא מושגת הסכמה רחבה ביחס למינוי; וכי דומה שמבחינת השר, אין מניעה שלא ייבחר נשיא לבית משפט זה במשך פרק זמן בלתי מוגבל.

השופטת וילנר קבעה כי משמעות מדיניות זו היא הענקת משקל בלעדי ומוחלט לשיקול שעניינו הגעה להסכמה רחבה ביחס למינוי, ואי-הענקת כל משקל לתכלית העיקרית של החקיקה הרלוונטית – מניעת מצב שבו אין נשיא קבוע לבית המשפט העליון, בהתקיים התנאים הנדרשים למינוי לפי החוק; כמו גם אי-הענקת כל משקל לפגיעות ולנזקים הכבדים אשר נגרמים לבית המשפט העליון, לרשות השופטת ולמערכת אכיפת החוק, בשל אי-מינוי נשיא כאמור.

נקבע כי הלכה למעשה, מדיניות זו משנה את המנגנון הקבוע בחוק לבחירת נשיא בית המשפט העליון, וחורגת מהוראות הדין. הודגש כי לנוכח כל האמור, הרי שלמרות רגישותה הרבה של הסוגיה, ושאיפת בית המשפט להביא לסיומה ללא צורך בהכרעה שיפוטית, בנסיבות האמורות לא נותרה ברירה אלא להכריע בה לגופה ולקבוע כי מדיניות השר מנוגדת לדין ואינה יכולה לעמוד.

השופטת וילנר הוסיפה כי אין לקבל את טענת השר, שלפיה שופטי בית משפט זה מצויים בניגוד עניינים בכל הנוגע לדיון בעתירה. הודגש כי האינטרס שימונה נשיא בית המשפט העליון, אשר משמש גם כראש הרשות השופטת, אינו אינטרס פרטי של בית משפט זה, של שופטיו או של מי מהם, אלא אינטרס של הציבור כולו, בשים לב לחיוניות מינוי נשיא כאמור לתפקודן התקין של הרשות השופטת ושל מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל. צוין, כי העניין של שופטים בכך שייבחר נשיא לבית המשפט העליון הוא עניין ציבורי אשר נובע מתפקידם וקשור אליו, וממילא אינו מהסוג שמקים ניגוד עניינים אישי אסור. עם זאת, הודגש כי לנוכח רגישות הסוגיה ונגיעתה למוסד בית המשפט העליון, יש לנקוט ריסון ואיפוק מרביים ביחס להפעלת ביקורת שיפוטית על האופן שבו מממש השר את סמכותו הנדונה; וכי כך פעל בית המשפט במקרה דנן.

השופטת וילנר ציינה כי לנוכח כל האמור, הרי שבחלוף למעלה משנה, שבה נמנע השר מכינוס הוועדה לצורך בחירת נשיא לבית המשפט העליון; משהתברר כי אין מניעה מבחינתו שלא ימונה נשיא כאמור במשך זמן בלתי מוגבל; וכי מדיניותו אינה מייחסת כל משקל לתכלית החקיקה הרלוונטית – בנקודת הזמן הנוכחית אין מנוס מקביעה כי מדיניות השר מנוגדת לדין, וכי על השר לממש את חובתו ולכנס את הוועדה לצורך בחירת נשיא לבית המשפט העליון. לנוכח האמור, נקבע כי יש להוציא צו מוחלט, כמפורט בראשית הדברים.

בכל הנוגע לבחירת שופטים לבית המשפט העליון על-ידי הוועדה, נקבע כי בהינתן שהחוק דורש רוב מיוחד לצורך בחירתם, הרי שמדיניות השר, שלפיה יש לבחור שופטים כאמור על-יסוד הסכמה רחבה בוועדה, אינה מתעלמת ממטרת החקיקה הרלוונטית, ועל כן אין עילה להתערב בה בעת הזאת. עם זאת, הודגש כי חזקה על חברי הוועדה כולם, שינקטו בכל צעד אפשרי על מנת לקדם את הליך בחירתם של שופטים חדשים לבית המשפט העליון בהתאם לאמור בחוק.

השופט שטיין הצטרף לתוצאת פסק דינה של השופטת וילנר ולחלק מנימוקיה. השופט שטיין הגיע למסקנה זו מנימוקים משלו שבבסיסם לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית של הוראות החוק הרלוונטיות, והכלל של משפט מינהלי אשר קובע כי חובתו של בעל תפקיד שלטוני למנוע את שיתוק המערכת עליה הוא מופקד, לבדו או עם אחרים, הופכת את סמכותו לסמכות שחובתו להפעילה. כפועל יוצא מכך, שר המשפטים אמנם רשאי לקדם פשרות והסכמות, בין היתר, כדי להבטיח מינויי שופטים שמשנתם תואמת את השקפותיו הערכיות והאידאולוגיות, ובידו הסמכות והכוח שלא לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, אולם בהגיעו לנקודת המשבר ולשיתוק המערכת של בתי המשפט שהחל להתהוות — כפי שקרה במקרה הנוכחי — הוא חייב לכנס את הוועדה במהירות הראויה.

השופט גרוסקופף הסכים לתוצאת פסק הדין והצטרף לעיקרי הנמקתה של השופטת וילנר. השופט גרוסקופף הדגיש כי על פי הוראות החוק הרלוונטיות, מעבר להיותו חבר בוועדה, לשר המשפטים לא ניתנה זכות עודפת במסגרת מנגנון הבחירה של נשיא לבית המשפט העליון, כגון זכות וטו בהצבעה או זכות הכרעה במקרה של שוויון בקולות. שר המשפטים מכהן אומנם כיו”ר הוועדה, אך הסמכות שהוקנתה לו במסגרת זו, בקשר להליך הבחירה של נשיא לבית המשפט העליון, תחומה לכינוס הוועדה בהינתן צורך מערכתי במינוי נשיא, כאשר שיקולים אחרים שניתן לשקול בהקשר זה, ובכלל זה שיקול ההסכמה הרחבה, הם בהכרח משניים לשיקול הליבה שעניינו הצורך האמור. בנסיבות העניין, משלא התגבשה הסכמה רחבה, ובהיעדר שיקול לגיטימי אחר המצדיק דחיית מימוש הצורך המערכתי האקוטי במינוי נשיא בית המשפט העליון, מחובתו של השר ליזום את הפעלת מנגנון הבחירה של הוועדה לצורך האמור.

סגן ראש הממשלה ושר המשפטים, יריב לוין הגיב להחלטה ואמר כי הצו שניתן לפני זמן קצר, שאין לו אח ורע באף דמוקרטיה מערבית, לא הפתיע איש. הצו, שמנוגד לחוק מפורש, וניתן תוך ניגוד עניינים חמור, מהווה השתלטות כוחנית על הוועדה לבחירת שופטים ונטילת סמכויות השר בניגוד לחוק.

הצו הוא המשך ישיר לדרך המינויים הפסולה במערכת המשפט, כפי שראינו בעניין מינוי היועץ המשפטי לממשלה. בדיוק בשל כך, פעלתי עם הקמת הממשלה לשינוי המצב. עם פרוץ המלחמה, החלטתי לעצור את החקיקה ולעסוק בעת הזו בנושאים שיש לגביהם הסכמה רחבה. אלא שבמקום לחבק את ההחלטה הזו, היא נוצלה על ידי השופטים באופן ציני, כדי לפסול חוק יסוד, וכדי להתערב בנושאים ביטחוניים תוך דאגה מופלגת לתנאי המחבלים.

הפשרה ההוגנת שהצעתי לביצוע מינויים בבית המשפט העליון, נדחתה בבוז על ידי ראשי מערכת המשפט דקות לאחר שהוצעה. כי מבחינתם, למה להתפשר כשאפשר להשתלט על הליך המינוי בכוח, גם במחיר יצירת משבר חוקתי?

הצו שהוצא היום אינו מכוון כלפיי באופן אישי. זוהי סטירה בפרצופם של כ-2.5 מיליון מצביעי הקואליציה הנוכחית, ושל רבים נוספים שדורשים את גיוון מערכת המשפט. הצו זורק את קולותינו לפח, הופך אותנו לאזרחים סוג ב׳, ומותיר באוויר את ידנו המושטת לפשרה.

נשיא בית המשפט העליון שמתמנה באופן כוחני ופסול, מדרדר לשפל עמוק עוד יותר את האמון הפוחת בבית המשפט. לא אוכל לעבוד עם נשיא שמונה באופן בלתי חוקי בידי חבריו, ושאינו לגיטימי בעיני ציבור עצום. הצו חסר האחריות רומס את הדמוקרטיה ואת דרך ההסכמות שנסללה בחודשים האחרונים, ומחזיר את ישראל אחורה.