היום מציינים בחצה”ק ויז’ניץ את יום היארצייט של הרבנית הצדקנית מרת לאה אסתר ע”ה, השנה מקבל היארצייט משמעות מצמררת במיוחד. בעוד חסידי ויז’ניץ מעלים את זכרה של אם המלכות, נחשפה שיחת טלפון מטלטלת שהגיעה למעונו של בנה, האדמו”ר מויז’ניץ, וסגרה מעגל של כאב וצער שנמשך למעלה משלושים שנה.
היה זה במוצאי שבת קודש כ”ט שבט שנת תשנ”ג. מסדרונות בית החולים ‘שיבא’ בתל השומר היו רוויים בדמעות עם הסתלקותה של הרבנית הצדקנית ע”ה בליל שב”ק. בחדר הקר, סביב מיטתה, שהו עשרה אנשים ששמרו על כבוד הנפטרת לפני מסע ההלוויה. אחד מהם היה יהודי צעיר, שעד היום נושא עמו את הצלקת מאותו לילה.
“אני צריך לבקש מחילה מהרבי על משהו שמפריע לי כבר יותר משלושים שנה”, פתח היהודי, המתגורר כיום בארצות הברית, בשיחה טעונה למשב”ק של האדמו”ר. “הייתי בין העשרה ששמרו על המיטה במוצאי שבת. הרבי הגיע להיפרד מאמו בפעם האחרונה, אך הדלת הייתה נעולה מבפנים בהוראה שניתנה לנו מאדם אחר מבני המשפחה. הרבי נקש על הדלת, הזדהה בשמו בקול חנוק: ‘אני י.ה. (שמו של הרבי), בנו של הרבי מויז’ניץ’, והתחנן שניתן לו להיכנס להיפרד מאמו מולדתו”.
המתקשר המשיך בבכי: “הייתי הכי קרוב לדלת. ראיתי את הלחץ החברתי סביבי, שמעתי את האזהרות לא לפתוח לאיש, ושתקתי. הרבי עמד בחוץ דקות ארוכות, מתחנן להיפרד מאמו ע”ה, ואנחנו לא פתחנו. בחיים לא סלחתי לעצמי על הרגע הזה”.
המשב”ק, שהזדעזע מהעדות המאוחרת על הרגעים הקשים ההם, נכנס אל הקודש פנימה והעביר לרבי את הבקשה. הצער והעוגמת נפש של אותו לילה נורא צפו ועלו, אך תגובתו של האדמו”ר הותירה את הנוכחים בחדר המומים.
בלי טיפה של הקפדה, בשלווה סטואית ובשיא הרוגע, השיב האדמו”ר: “הנני מוחל לו בלב שלם, ושיהיה בריא”.
הגבאים, שידעו עד כמה האירוע ההוא היה פצע פתוח ומדמם עבור הרבי, בן שנמנע ממנו לחלוק כבוד אחרון לאמו, ניסו להקשות: “והלוא זה צער שאין ניתן לתאר? בן מגיע להיפרד וסוגרים בפניו את הדלת?”. אך הרבי, במידת הענווה והרחמנות המופלאה שלו, הביט בהם בפליאה כאילו לא הבין את השאלה: “והלוא הוא ביקש סליחה… ודאי שאני מוחל לו!”.
הסיפור, שנחשף דווקא ביום היארצייט, הכה גלים בחסידות ומחוצה לה. הוא אינו רק סיפור על עוול היסטורי שנעשה בלהט המחלוקת, אלא בעיקר עדות חיה על כוחה של סליחה ועל גדלותו של מנהיג שאינו נוטר טינה, גם על פגיעה בנימים הכי רגישים של הנפש.
