היום, בהר הרצל, ניגש אליי ראש השב״כ, דוד זיני, ושואל אותי: מדוע הרבנות הראשית לא מקיימת יום הודיה על מה שקרה במבצע “שאגת הארי”?
עניתי לו: אבל הסיפור עוד לא נגמר.
הוא אמר לי: נכון, אבל אם היית רואה, אם היית יודע מה מתרחש כאן ובניסן, הוא אף ציין בפניי את התאריך העברי אתה יודע כמה אלפי טילים שוגרו? הציבור כלל לא יודע, וגם לא יודע היכן הם פגעו.
בערב חג הפסח הייתי במחנה מטכ״ל. מפקד הבסיס, אלוף משנה, אדם גלוי ראש, ישב איתי זמן רב בחדרו ואף הזמין אותי להרצות בפני החיילים.
הוא סיפר לי על כ־4,500 חיילים שיושבים בבור, לצד גורמים נוספים שעובדים עמם.
הוא אמר לי: אנחנו ישבנו במינוס ארבע, אבל אם היינו יורדים עוד כמה רמות למטה והיית רואה את המסכים אני אומר לך, כאדם בלי כיפה, זה פשוט ניסים מה שקורה כאן.
גם בבסיס חיל האוויר אמרו לי הטייסים: במבצע הנוכחי, לפי הסטטיסטיקה שלנו, לפחות כל מטוס שביעי לא אמור לחזור מקסימום שמיני.
ובכל זאת תראה איזה פלא כולם חזרו בשלום. (ובסוגריים: אצל האמריקאים, שבעה מטוסים נפלו).
האם אלה אינם ניסים גלויים, מה שאנחנו רואים ומה שראינו?
האם איננו צריכים להיות מאלה ש”יראו חסדי ה׳ ויתבוננו בהם”?
האם איננו צריכים להבין שכל מה שמתרחש כאן, בארץ ישראל הכל נע בין ניסים גלויים לניסים נסתרים?
הרי ראיתם איזו מדינה מתקדמת אנחנו ברפואה, שהעולם כולו נשען עליה; בטכנולוגיה הצבאית שלנו. ישב איתי אחד מהאנשים שכמעט נחשב למפתח הראשי של מערכת “חץ” וגם הוא מדבר על כך בהשתאות.
