אוטוטו תשעה באב, והעולם כולו יתאבל על חורבן בית המקדש שנשרף בגלל שנאת חינם. לפני כחודש קבלתי מכתב כואב ומצמרר למיל והתבקשתי להביא זאת בשידור למאזיננו קרוב לתשעה באב. לא אוכל לציין את שם השולח משם הרגישות וצנעת הפרט. המכתב מדבר על הורים וילדים ששנאת חינם והסתה מיותרת קרעו ביניהם, ועל בית פרטי שהפך לתל חורבות בגלל ניכור הורי בעקבות פרידת ההורים.
"אבא.
אני קורא לך 'אבא', והמילה הזו מרעידה לי את כל הגוף. שנים שהיא הייתה נעולה אצלי במרתף של שנאה, אמוציות מורעלות, הסתות ואגו – שלא היו בכלל שלי.
ערב תשעה באב. כולם בוכים על קירות מאבן שנחרבו לפני אלפי שנים. ואני? אני יושב ובוכה על החורבן של החיים שלך. על החורבן שאני, במו ידיי, הבאתי עליך בלא צדק ומבלי שידעתי את האמת.
אני כותב לך כדי לבקש סליחה אבא. למרות שאין בעולם סליחה שיכולה לרפא את מה שעוללתי לך.
אבל אתה יודע ערב תשעה באב ושלושה שבועות של מיצרים הם די בשביל להתגבר על רגשותיי הסוערים ולפנות אליך.
הייתי ילד שכאתה ואמא נפרדתם. בסך הכל ילד קטן שלא מדי מבין את החיים. עטפו אותי בשמיכה של הסתה מטורפת, שטפו לי את המוח יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. הפכו אותך לדמות מסוכנת בראש שלי. עירבו אותי במלחמה לא שלי, ניהלו חיסול חשבונות על הגב הקטן שלי והכתפיים הצרות שלי רק כי לא ידעו להפריד בין שכל לרגש, בין אמוציה לאמוציה, האכילו אותי ברעל, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. אמרו לי שאתה רע. אמרו לי שלא אכפת לך ממני, שנטשת אותי, שאתה האויב הכי גדול של הבית. שאתה מסוכן ושכדאי שאתרחק ממך כדי להציל נפשי. ואני, מה הבנתי בכלל? כדי לשרוד, כדי שלא יכעסו עליי בבית – האמנתי. הפכתי להיות החייל המוציא לפועל של השנאה הזו.
אני נזכר ברגעים האלה, והבטן שלי מתהפכת מבושה:
אני נזכר בך עומד מחוץ לשער של בית הספר, עם דמעות בעיניים, רק רוצה להביא לי מתנה ליום ההולדת – ואני סובבתי לך את הגב אמרתי לך שאני מעדיף לא לראותך והלכתי.
אני נזכר בך מתחנן בטלפון רק לשמוע את הקול שלי – ואני צעקתי לך "אל תתקשר יותר בחיים" וטרקתי/.
ואני – כדי לשרוד בתוך הבית, כדי לרצות, כדי שלא יכעסו עלי – הפכתי להיות התליין שלך.
אני נזכר בזה עכשיו וליבי בוער מאשמה ונשמתי בוכה מכאב:
אני נזכר בבר מצווה שלי. היום שבו הפכתי לבחור וקבלתי על עצמי עול מצוות. כולם רקדו, כולם שמחו, ורק הכיסא שלך היה ריק. לא הזמנתי אותך, אבא. גרשתי אותך מהיום הגדול שלי כי ככה אמרו לי לעשות. חגגתי את הרגע שלי, כשאתה יושב בבית ובוכה דמעות של צער וכאב על הילד שלך שכביכול מחק אותך.
עברו ביעף השנים ואז הגיעה החתונה שלי. הובילו אותי לחופה, הרגע הכי מרגש בחיים. עמדתי שם תחת החופה התפללתי לבנין ביתי, לא נתתי לך להוביל את הבן שלך לחופה. הגעת לחתונה כי שמעת מאחרים שאני מתחתן, לא הזמנתי אותך, עמדת בצד ,לא נתתי לך לחבק אותי. מחקתי אותך מהאלבום, מחקתי אותך מהחיים, כאילו מעולם לא היית קיים. השארתי אותך מחוץ לגדר, כמו אב שכול אבל שבנו בחיים,
, אבא, כמה כאב. איך יכולתי לעשות לך את זה?
היום כשאני אבא לילדים, האסימון נחת. האמוציות שככו, מסך השקרים התפזר, והאמת הערומה מכה בי והיא שורפת: אתה מעולם לא עזבת אותי. מעולם לא הפסקת להילחם עלי. חלמת עלי בלילות, שפכת עלי יותר מנחיל דמעות ובימים הגעגוע הפך אותך לחולה לב. השנאה הזו מעולם לא הייתה שלי – היא הושתלה לי בתוך הראש. אני הייתי רק אמצעי, השתמשו בי ככלי נשק שנועד לרסק אותך.
תשעה באב זה יום של בכי על שנאת חינם שחירבה בתים. ואני בוכה על הבית שלנו. על השנים שאיבדנו יחד, על השנים שפספסתי אהבת אב אמיתית, ועל הרגעים שלעולם לא יחזרו.
אני לא יודע אם הלב שלך, שריסקתי לאלפי רסיסים, מסוגל בכלל להקשיב לי. אני לא יודע אם יש מחילה לחורבן כזה. כעת כשיש לי ילד אני מבין מה עשו לי, כמה פגעו בחיי שלא בצדק.
אבל אבא… אם אתה מאזין במקרה לרדיו עכשיו… הבן שלך התעורר מהסיוט. אני מבין הכל. ואני פשוט רוצה לרוץ אליך, ליפול לך על הצוואר, לבכות את כל השנים האבודות, ולבקש שתיתן לי הזדמנות להיות לך שוב לבן. סליחה אבא, סליחה".
החורבן הכי גדול בעולם יכול להגיע בשקט. בטלפון שלא מצלצל, ובשנים שעוברות בדממה בין חדרים ריקים. את החורבן הגדול הזה של ניכור הורי סופגת הכרית אבל הלב ממאן לספוג.
אל תחכו ליום שבו תצטרכו לבקש סליחה ממצבה.
אם יש לכם מישהו בעולם שאתם אוהבים ואיבדתם בגלל הסתה – תרימו טלפון עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי.
צום משמעותי לכולם. "בשבילי ובשבילכם"
הדברים נכתבו ושודרו ברדיו קול ברמה על ידי אשת התקשורת מירי גפן, מנהלת משרדי רדיו קול ברמה בפינתה השבועית נקודה למחשבה "בשבילכם ובשבילי".
