ראש השנה כבר מאחורינו. אנחנו בעיצומם של עשרת ימי תשובה, הימים שבהם כל אחד מבקש להוסיף עוד זכות, עוד תפילה, עוד מעשה טוב, לקראת היום הקדוש. ובימים האלה אנחנו חושבים במיוחד על הילדים שאין מי שיישמע את זעקתם. על אותם ילדים יהודים הגדלים בכפרים הערביים, רחוקים כל כך מכל מה שילד יהודי אמור להכיר. בן חמש למקרא, בן שלוש עשרה למצוות מילים שכל כך טבעיות לנו, אבל עבורם הן עלולות לחלוף בלי חומש, בלי בר מצווה, בלי בית כנסת ובלי החיבור הפשוט והעמוק למסורת של עם ישראל.
ביד לאחים פוגשים את הסיפורים האלה לאורך כל השנה. אימהות שמבקשות לצאת. ילדים שכמעט אינם יודעים דבר על יהדותם. משפחות שזקוקות לליווי ארוך ושקט כדי להתחיל מחדש. כל חילוץ כזה, כל משפחה שחוזרת לחיק העם היהודי, הוא עולם שלם. מאחורי כל מקרה יש שעות ארוכות של עבודה, ליווי, סיוע ומשאבים רבים. זו המשמעות המעשית של פדיון שבויים בימינו. ועכשיו, רגע לפני יום הכיפורים, ביד לאחים מבקשים לחבר את פדיון הכפרות למצווה הגדולה הזו. את הכסף שאנו נותנים בערב היום הקדוש אפשר להפוך לפדיון אמיתי. לפדיון של ילד יהודי. לעזרה לאם המבקשת לצאת. לעוד בית שיכול לחזור אל העם שלו.
בערב יום הכיפורים יעתירו תלמידי חכמים, שלוחי יד לאחים, על התורמים ועל בני משפחותיהם במקומות הקדושים, לבריאות, לפרנסה, לנחת ולגמר חתימה טובה. הרמב"ם כתב: "אין מצווה גדולה כמו פדיון שבויים". בימים שבהם כולנו מבקשים להיכתב ולהיחתם לחיים טובים, יש לנו הזדמנות להוסיף לזכויות שלנו את אחת המצוות הגדולות ביותר – ולהחזיר עוד ילד יהודי הביתה.
