הרב ברוד נגד פעלתנות היתר של דינה זילבר – דעה

כך פקידה במשרד המשפטים החלה לפעול מתוך פעלתנות-יתר, ושיגרה לרשויות מקומיות מכתבים האוסרים עליהן לממן אירועים בהפרדה. אירועי תרבות דתיים בוטלו, וארגוני זכויות האזרח לא קמו לזעוק על גזל כבשת הרש מהציבור הזה.

מחיצת הפרדה בין נשים וגברים. צילום: לדעת
הפקידה ופעלתנותה

ויכוח עתיק יומין מתנהל בשאלה אם ‘עולם=גולם’, או שהציבור אינו טיפש ואי-אפשר להוליכו שולל. התשובה, ככל הנראה, מורכבת. יש ציבור שהוא בבחינת ‘עולם=גולם’, ויש מי שבוחנים דברים בחשיבה עצמאית ואינם נוהים אחרי ססמאות ריקות מתוכן.

הדרך שבה מתנהל השיח הציבורי אצלנו מעידה על נטייה גוברת והולכת בקרב גורמים מסוימים לראות בציבור עדר של שוטים, שדיי בהפרחת ססמאות קולנית כדי לגרום לו להצטרף למקהלה.

לאן נעלמו השאלות

ראו את הצעקה (המתואמת והמתוזמרת, יש לומר) שקמה בעקבות הפרסום כי המפלגות החרדיות ביקשו במשא ומתן הקואליציוני לתקן את החוק, בדרך שתאפשר לקיים אירועים בהפרדה בין נשים לגברים. ‘איראן זה כאן’, ‘כפייה דתית’, ‘מדינת הלכה’, ‘הדרת נשים’, ‘כניעה לחרדים’ – אלה הססמאות ששמענו בתגובה על הפרסום.

כי כך הדברים מתנהלים בימינו. אסטרטגים במטות המפלגות ויחצנים המשרתים שורה של ארגוני נשים וכדומה מעבירים דפי מסרים, שבהם המרואיינים והמגיבים מתבקשים לחזור שוב ושוב על כמה מנטרות. בדפי המסרים נאמר: הכניסו ‘איראן’ בכל משפט שני, אִמרו שוב ושוב ‘מדינת הלכה’, הרימו קול נגד ‘הכפייה הדתית’, זעקו שיש כאן ‘הדרת נשים’, וסַכמו במשפט המחץ שלפנינו ‘כניעה מבישה לחרדים’.

ההנחה היא שאם ערוצי השיח הציבורי יוצפו בשלל הססמאות האלה, הן יתקבלו כאמיתות, ואחר-כך הציבור כבר יגלגל אותן הלאה, בלי לחשוב לרגע אם יש בהן ממש. כי מי מתעמק בימינו במהותם של דברים.

בעולם תקין הייתה התקשורת דווקא זו שאמורה לשאול את השאלות הנכונות. איפה הכפייה הדתית בהצעת חוק המבקשת לאפשר לציבור דתי את הזכות לקיים אירועים ציבוריים בהפרדה? על מי בדיוק כופים משהו? ואיך אירוע שיש בו מקום הן לגברים הן לנשים נהפך ל’הדרת נשים’? ואולי ההפך הוא הנכון, והאיסור התמוה על קיום אירועים בהפרדה הוא המדיר נשים שומרות מצוות משורה של אירועים שהיו רוצות להשתתף בהם?

חזרה לשפיות

מאז ומעולם נערכו אירועים בהפרדה, בעבור הציבור הדתי והחרדי, עד שקם עלינו אותו אקטיביזם משפטי, שבאמצעותו מנסים להשליט השקפת עולם מסוימת על כלל הציבור. וכך פקידה במשרד המשפטים החלה לפעול מתוך פעלתנות-יתר, ושיגרה לרשויות מקומיות מכתבים האוסרים עליהן לממן אירועים בהפרדה. אירועי תרבות דתיים בוטלו, וארגוני זכויות האזרח לא קמו לזעוק על גזל כבשת הרש מהציבור הזה.

התקשורת, שהייתה אמורה להתרעם על העוול, הצטרפה למקהלה והוסיפה להדהד את הססמאות השקריות. עכשיו לך ונסה לצעוק את האמת שהמלך עירום כשמקהלה שלמה מתפעלת מבגדי המלכות המפוארים שלו…

את הזכות לקיים אירועים בהפרדה צריך היה להבטיח מכבר. יהודים שומרי תורה ומצוות אינם אזרחים סוג ב במדינה. גם להם מותר לקיים אירועי תרבות בדרך המתאימה לערכיהם ולאורח חייהם. האיסור לממן אירועים כאלה הוא הכפייה. תיקון החוק אינו ‘כניעה’, אלא חזרה לשפיות.

הטור מתפרסם במקורו בעלון ‘שיחת השבוע’

תגובות

כתיבת תגובה

עוד מהכותב

דילוג לתוכן