עדיין נרגש מסיום הש”ס הענק בתבל שנערך בארה”ב

כשאני עומד כאן בעמדת הצילום באירוע סיום הש”ס הגדול של ארה”ב,  אני לא  מצליח להותיר את רגשותיי פנימה ואני חש צורך עז להוציא אותם החוצה, אל הכתב.

האירוע כאן באצטדיון הבייסבול הנודע ‘מטלייף’ בניו ג’רזי, שלבטח לא חזה באירוע קדוש כזה מאז סיום הש”ס הקודם לפני שבע שנים, הוא ללא ספק האירוע היהודי הגדול ביותר מאז ומעולם.

אני לא זוכר שום אירוע כזה, שהכיל כמות כה גדולה של אנשים. לצידי משתתפים 100 אלף איש באצטדיון המרכזי ועוד 20 אלף איש באולם ענק שנמצא במרחק נסיעה מכאן, בברוקלין. לכל אחד יש מקום, והכל מתנהל כאן בסדר מופתי.

מיד כששמעתי על האירוע הענק, רציתי גם אני ליטול חלק בו לתעד אותו, ולשמחתי הרבה קיבלתי פנייה מהמארגנים להגיע לארה”ב ולתעד את סיום הש”ס עבור כלי התקשורת בארץ ובעולם, כמובן מיד שקיבלתי עלי את המשימה הקשה והמאתגרת, התארגנתי בזריזות, עזבתי את משפחתי, ארזתי את ציוד הצילום המקצועי למעמד בסדר גודל כזה והנה אני כאן.

לצידי ניצבים סוללת תקשורת המונה מאות צלמים וכתבים מכל רחבי העולם, יהודים ושאינם, כולם הגיעו לכאן כדי לתעד את האירוע ההיסטורי.

סידורי האבטחה כאן ברמה גבוהה ביותר, בטח אחרי הפיגוע הנורא שהתרחש בערב ‘זאת חנוכה’ במונסי על ידי אנטישמי, כל אחד שנכנס כאן זוכה לבדיקה מדוקדקת, כלבים מסתובבים ומרחרחים ואלפי שוטרים ואנשי אבטחה לא משאירים פינה שאינה מאובטחת. לכל מתחם צריך אישור כניסה מיוחד, זה לא כמו בארץ שמספיק שמכירים אותך, זה כבר מהווה לך ‘ויזה כניסה’ להיכנס לכל מקום ולכל אולם כדי לתעד.

כאן הייתי צריך את הליווי הצמוד של המארגנים כדי להיכנס לכל החדרים, ולתעד את ההכנות המקדימות.

קשה לתאר במילים את ההתרגשות לעמוד מול המזרח שעליה נמצאים יחד גדולי התורה של ארה”ב. יש תחושה של חשמל באוויר, כולם מרגישים שהם נמצאים באירוע היסטורי, וגם אני יחד איתם חש זאת.

על פני האולם הענק אני רואה מבוגרים לצד ילדים. בכניסה לאולם נפגשתי עם מישהו שאינני מכיר, אבל הוא מכיר אותי, הוא פונה אלי ואומר לי: אתה הגעת מארץ ישראל, אני הגעתי ממקום יותר רחוק, מאוסטרליה – כי אירוע כזה אני לא יכול לפספס.

רגע השיא מבחינתי היה עת על גבי המסכים נשמעה ברכתו של מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי שמאה אלף איש חזו בסיום הש”ס שהועבר בשידור חי מביתו ברחוב רשב”ם בבני ברק, כולם התרגשו לראות את שר התורה אומר את הקדיש בביתו לאחר הסיום.

יש כאן מישהו שאמר לי בהתרגשות שזהו סיום הש”ס העשירי שהוא זוכה להשתתף בו, כלומר, הוא הספיק ללמוד עשרה מחזורים יחד עם כל כלל ישראל וסיים את כל הש”ס, זה מעורר קנאה בלב, זה גורם לי לרצות ולהרגיש חלק מהדבר הגדול הזה, שבפעם הבאה בסיום הש”ס אני אהיה חלק בלתי נפרד מ”הדבר הגדול” הזה, שגם אני בעה”י אסיים בעצמי את הש”ס ולא רק אשתתף כדי לתעד, אולי, תתפללו עלי.

מעליי אני רואה את השמש מבצבצת, אבל באולם עצמו יש קור מקפיא, ומה שבכל זאת מחמם את האווירה, זהו רק הקהל הגדול שמזרים כאן חשמל לאוויר. והנה מגיע הקדיש, אתם יודעים מה זה לשמוע “אמן יהא שמיה רבה‎‏” מ‎מאה אלף איש בבת אחת עם מקהלה אדירה של ילדים ומבוגרים? זה משהו שכנראה רק ארה”ב יכולה לייצר.

וברגעים האלה של הסיום הענק הזה, אני רק שואל את עצמי, איפה אני אמצא את עצמי בסיום הש”ס הבא, בעוד שבע שנים ומשהו? בעזרת השם נהיה באולם עוד יותר גדול, עם כל כלל ישראל, בירושלים עם בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, אולי אז מי שיעשה את הסיום יהיה אליהו הנביא, או משה רבינו. אני כבר מתחיל לדמיין את עצמי מתעד את זה.

שנזכה במהרה בימינו אמן.