המיסיונר חזר בתשובה והפך למטפל בנפגעי מיסיון

דניאל עטיה נולד במושב יציץ שליד רחובות. בתחילת גיל העשרה הוא החל לתהות ולשאול את סביבתו הקרובה על מהות קיום העולם, התפקיד שאליו נועד ועל החיים עצמם. השאלות שלו לא זכו למענה הולם מהוריו ומוריו, והוא החל לחפש בעצמו את התשובות.

בחיפושים ברשת אחר מילים בסיסיות כמו “נשמה”, “מהות”, “יהודי” ועוד, הוא הגיע לאתרי המיסיון הנוצרי שהציגו את התיאולוגיה שלהם בצורה שקרית ובעטיפה יהודית, מבלי שיבין שמדובר בתרמית מסוכנת.

רק שנים רבות לאחר מכן התברר לדניאל שרוב ההסברים שהביאו המיסיונרים נלקחו מהתורה ומדברי חז”ל, אבל באותה העת הוא ראה את אתרי המיסיון הנוצרי כמי שנותנים מענה בלעדי לשאלותיו וספקותיו.

ככל שהלך ושקע בחומר, הוא בלע גם את כוס התרעלה הנוצרית שעורבבה בו והחל להאמין ב’ברית החדשה’ וב’אותו האיש’. “המיסיונרים הציגו זאת כעסקת חבילה” אומר דניאל בכאב, כשהוא נזכר במניפולציות שהופעלו עליו באתרים ובכנסיות המיסיונריות בהן ביקר, אשר הציגו עצמן כקהילות יהודיות.

הוריו המודאגים שהבינו לאן מתדרדר בנם ניסו להפגיש אותו עם רבנים, אבל השיחות האלו נכנסו לנתיב של התנגשות בתוך כמה דקות. דניאל התייחס לדבריהם כאל סטיגמות שקריות.

עברו שנים ודניאל שבגר והפך לאיש, החליט לעזוב את מקום עבודתו במפעל לחיפוי אלומיניום ביישובו, לטובת עבודה רגועה יותר. במסגרת זו היה עליו להעביר חפיפה לצעיר אחר מהיישוב, לידור שמו, שהיה אמור להיכנס לנעליו.

החפיפה ארכה חודש וחצי ובמסגרתה התיידדו השניים. “לידור היה בחור עם חזות דתית – כיפה, ציצית וזקן. מידי פעם הוא שאל אותי למה לא רואים אותי בבית הכנסת, והסברתי לו שהנושא פחות מדבר אלי. לאחר חודש וחצי, כשהחפיפה עמדה לקראת סיום, הרגשתי שהפכנו לידידם קרובים וסיפרתי לו שהתנתקתי מהיהדות וכיום אני נוצרי לכל דבר. הראיתי לו שמתחת לחולצה שלי אני עונד שרשרת עם שתי וערב, כהוכחה לכך שאני רציני בדבריי…

“למרבה ההפתעה לידור סיפר לי שלפני שלוש שנים, בטרם שחזר בתשובה הוא עצמו היה חבר בכת הנוצרית ‘היהודים המשיחיים’ שבה הייתי חבר. לידור סיפר על התהליך שעבר, על כך שהבין שמדובר בשקר מוחלט ועל היציאה שלו מהכת בעזרת אנשי יד לאחים. הוא הציע לי לפגוש אותם לשיח תיאולוגי כדי שיסבירו לי יותר בהרחבה על הטעות שלי.

“לא ראיתי בעיה בכך” ממשיך דניאל בסיפורו “שכן הייתי בטוח שאנצח כל רב שיסכים לדבר איתי בנושא”.

באותו ערב נפגש דניאל עם הרב יואב-זאב רובינסון מיד לאחים לשיחה שהלכה והתארכה ונמשכה על פני קרוב לשש שעות, ממנה יצא המום.

“כל הקלפים המנצחים והטענות שלי שאיתם הצלחתי לשכנע, למרבה הצער, יהודים אחרים, נסתתמו. קיבלתי מענה ניצח לכל אחד מההסברים שלי בנושא. הרב רובינסון שמכיר היטב את ‘הברית החדשה’, הראה לי אחד לאחד את כל השקרים, הסתירות והזיופים שיש בתוכה וגרם לי להרגיש שהקרקע נשמטת מתחת רגליי. הרגשתי מרומה וביקשתי זמן לחשוב על הדברים”.

למחרת בלילה וכן בלילה שלאחר מכן נפגשו השניים שוב לדיונים תיאולוגיים עמוקים והסברים על מהותו של היהודי, התורה והתורה שבעל פה. אחרי שלשה לילות כמעט נטולי שינה, דניאל הבין שחי בשקר והודיע כי הוא מעוניין לשוב לעם ישראל.

“בסוף הלילה השלישי איבדתי לגמרי את האימון בכל מה שלמדתי במשך כמעט עשרים שנה. ברגע הקריטי הזה פנה אלי הרב יואב עם ספר פתוח וביקש ממני לקרוא לבד. זה היה הפתיח לספר המצוות של הרמב”ם בו הוא מונה את השתלשלות ההלכה: משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים…  זה היה הרגע בו פרצתי בבכי ארוך. הייתה זו התפרצות שנבעה מתוכי ממש. בכי של צער על השנים האבודות והשקיעה בדת הנצרות מחד, ובכי של תשובה והתעוררות מאידך. באותו רגע החלטתי לעשות תפנית של 180 מעלות בחיי ובעצם נתתי לרב יואב להוביל ולהדריך אותי בתחום הרוחני”.

לאחר שבועיים, נכנס דניאל ללמוד בישיבה בתל-אביב, בה הוא שוקד מעלות השחר ועד שעת לילה מאוחרת על התורה והחסידות.

השבוע הזה, שנתיים לאחר שנכנס לישיבה, חל מהפך נוסף בחייו. דניאל הרגיש שהוא בשל מספיק וביקש מהרב רובינסון לעזור למחלקה למאבק במיסיון של יד לאחים בפגישות עם יהודים שנפלו כמוהו בכת, לדבר איתם ולהסביר את טעותם. בראשית השבוע נקרא דניאל לדגל ונפגש עם יהודי מבוגר שנפל לכת הנוצרית. דרכו של אותו יהודי ליהדות אמנם עוד ארוכה, אבל בסיומה של הפגישה הראשונה ביניהם, הוא הסכים לקחת עמו חומרי קריאה של יד לאחים בנושא, בתקווה ותפילה שעד מהרה ימצא גם הוא את עצמו חוזר לחיקה של היהדות, לאלוקי ישראל.