לקראת הגשת מועמדותי לראשות העיר, אני רוצה לשתף אתכם בחוויה אישית שחוויתי באחד מימיו של חודש מרץ 2010, ושבמידה רבה מעצבת מאז חלק מרכזי בהשקפה שלי ובמטרות שלי כשליח הציבור בעיריית ירושלים.
באותו יום התכנסה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, בה אני מכהן כחבר ב-12 השנים האחרונות, לדיון מרתוני מסכם על אישור תב”ע לכ-1600 יחידות בשכונות שמעבר לקו הירוק שלמעשה כבר לא קיים.
אני זוכר שהייתי נרגש. באישור התב”ע, שיועדה לאפשר גם דיור לזוגות צעירים בהיקף נרחב ובמחיר שהיד משגת, תליתי תקוות גדולות. האמנתי אז, כעכשיו, שהדרך הנכונה ביותר להתמודד עם ההגירה היהודית השלילית מהעיר, היא באמצעות מתן אפשרויות דיור לזוגות צעירים שישתקעו בעיר, יעבדו ויפרנסו בה ויתרמו לפיתוחה. באותו בוקר היתה על השולחן תב”ע לשכונה, אולם את התקוות האלה בדיוק אני תולה בהרחבות בנייה בכל שכונותיה של ירושלים, חילוניות כדתיות.
לקראת ערב גמרנו להתווכח על פרטי הפרטים, סיכמנו את הדיון והתפזרנו בהתרוממות רוח. את מה שקרה למחרת, לא אשכח.
הודעת דובר סתמית על אישור התב”ע, הציתה מהומה אדירה. סגן נשיא ארה”ב דאז, ג’ו ביידן, בדיוק ביקר בארץ וכותרות עיתוני המחרת זעקו על השפלתו של ביידן ועל פגיעה אנושה שפגענו אנו – חברי הועדה – בברית האסטרטגית בין ארה”ב לישראל, ועל המעשה ה”פרובוקטיבי” שעשינו.
התב”ע הוכנסה מיד לתא ההקפאה ואני למדתי לקח כואב. עד היום, אגב, למעלה משמונה שנים לאחר מכן, עדיין נמנעת בנייתם של בתים רבים מאותה תב”ע.
לו רק היתה זו חוויה חד פעמית, ניחא. מה גם שאני איש מעשי ומבין שהתוכניות שלנו אינן עומדות בחלל ריק, ולפעמים יש צורך לערוך התאמות נקודתיות בינן לבין הנסיבות. אבל מבחינתי, נוכח הניסיון המר שצברתי בוועדה בנושא זה, היה זה הקש השובר את גב הגמל.
האמת, אומרים חז”ל, איננה ביישנית. לכן לא אסתיר אותה מכם: על שולחני בעירייה מונחת ברגע זה ערימת דפים, בהם מרוכזות כל התב”עות התקועות, בשל מה שמכונה “חסמים מדיניים”. 7000 יחידות בעטרות, עוד 5000 דירות בגבעת המטוס, ועוד ועוד תוכניות ותב”עות, למגורים, לעסקים ולמסחר, בנווה יעקב ובגילה, בפסגת זאב וברמת שלמה, בעטרות, בנחלת שמעון, ברמות, בהר חומה, ובעוד ועוד שכונות בבירת ישראל, בהן היו אמורים זוגות צעירים ישראלים לרכוש דירה ראשונה במחיר הגיוני ולקבוע את מושבם בירושלים.
הממשלה נוהגת להכחיש את הקפאת הבנייה בירושלים ולהכריז עליה השכם והערב כעל בירתנו הנצחית, המאוחדת, הבלתי ניתנת לחלוקה. האמת העגומה היא שאלו דיבורים באויר. בעוד שבכל שנה נבנות אלפי יחידות דיור לתושבים הערביים, כל יחידת דיור בירושלים שמעבר לקווי 67’, מחויבת בשרשרת מייגעת ואינסופית של אישורים ממשרד ראש הממשלה, הנמנע מלאשר, נוקט בסחבת מכוונת ולמעשה מקפיא את הבנייה.
אני חוזר אל אותו יום מר במרץ 2010, אל התסכול האישי העצום שחשתי, ואל ההחלטה שקיבלתי אז בלבי: אם וכאשר אבחר בעז”ה לראש עיריית ירושלים, לא אאפשר יותר את המשך הקפאת הבנייה בעיר. אצלי לא יהיה מושג כזה, “חסמים מדיניים”, שימנע בנייה בעיר.
תאמרו לי – קל לך לדבר. הרי כל ראשי העיר היו רוצים לבנות בעיר ואם הם לא הצליחו מדוע שאתה תצליח? ומה תעשה אתה שלא עשו קודמיך, כשתגיע מלשכת ראש הממשלה ההוראה לעצור?
ובכן, בואו ואסביר לכם איך זה עובד:
קידום תוכניות בנייה הוא פעולה בשני מסלולים. המסלול הראשון, אנחנו בירושלים מול עצמנו, המסלול השני, אנחנו מול הדרג המדיני.
מול עצמנו, יש לנו נטייה לעשות לעצמנו הנחות. פה הירוקים מתנגדים, שם התושבים שהנוף נחסם להם, התנגדויות לא חסרות וזהו טבעו של התהליך. השאלה היא מה הגישה שלנו כלפי ניסיונות העיכוב האלה. ואצלי לא נעשה לעצמנו הנחות. נפעל ללא לאות לבנות בכל שנה בירושלים אלפי יחידות דיור עבור זוגות צעירים במחירים שהיד משגת.
יותר מעניינת דרך ההתמודדות של העירייה בראשותי עם הדרג המדיני, וכאן צריך לדבר גלויות: נכון שגם ניר ברקת וגם זאב אלקין, (אגב, שני יהודים שאני מכבד מאד), היו מאד רוצים לבנות. אבל ההבדל הגדול ביני לבינם הוא שהם מחויבים לראש הממשלה ואני לא מחויב לראש הממשלה. אם הם מתבקשים על ידי ראש הממשלה, שהוא גם פטרונם הפוליטי, להקפיא בנייה, אין להם ברירה אמיתית אלא לציית. התלות של אלקין ברה”מ, אגב, גדולה אף יותר משל ברקת, שהיה זקוק לתמיכתו האישית של נתניהו עצמו.
אני מכבד את נתניהו, אבל אני ממש לא מחויב לו ובוודאי שלא על חשבון עתידה של ירושלים היהודית. לא מתכוון לציית להוראות הקפאה, וודאי שלא לתת את חתימתי לכך. הממשלה הזאת בראשות נתניהו אחראית להקפאת הבניה בירושלים.
תאמרו לי – נו, אז לא תציית. יעזור לך? רה”מ יתקע לך את התוכניות בין אם תציית ובין אם לאו.
אני אעשה הכל כראש עיר כדי לחדש את תנופת הבניה בירושלים. אסביר לכם איך זה עובד גם כאן: ראש הממשלה הוא איש פוליטי השואף להיבחר מחדש. בדרך כלל, לחץ ציבורי רצוף משפיע עליו. וודאי כשהדברים נוגעים לציפור הנפש של פיתוח חופשי של בירתנו. אם ראש העיר מחויב לו מבחינה פוליטית, הוא לא יפעיל עליו את הלחץ. אם ראש העיר עצמאי מולו ואינו מחויב לו, הוא כן יפעיל עליו את הלחץ. אני אפעיל את הלחץ במלוא עוצמתו, בהתמדה ולאורך זמן. וכפי שאנחנו רואים באינספור תחומים בחיי הציבור, אין ספק שלחץ ציבורי בנושא חשוב זה בהחלט משפיע על ראש הממשלה.
ידידיי תושבי ירושלים,
במשך שנים רבות אני עוסק בבניית הארץ. את האהבה לבניין הארץ קיבלתי מהאדמו”ר שלי, בעל ה’נתיבות שלום’ מסלונים, הרואה בכך ערך עליון. בין השנים 1996-1999 שירתי כראש המטה של סגן שר הבינוי והשיכון דאז (במעמד שר) הרב מאיר פרוש. באותן שנים זכינו להוביל תנופת בנייה אדירה, ועד היום זוכרים אותה לטובה ראשי המועצות ביו”ש, בגולן, בבקעת הירדן ובכל ההתיישבות בארץ.
על כן קשה לי לראות את אפרת, קדומים, אריאל ועוד הולכות ונבנות, מוסיפות שכונות וגנים, בעוד ירושלים קפואה וחנוקה.
מי שמכיר אותי יודע גם עד כמה אישית היתה מעורבותי במאבק נגד ההתנתקות מגוש קטיף. הייתי במקום בזמן הגירוש. העמדה שאני מציג כאן בפניכם היום אינה גחמה לצורך תעמולה, אלא תפיסת עולם רבת שנים.
יש מי שרואים את תפקיד ראש העיר כתפקיד ייצוגי או כמקפצה פוליטית. זאת אינה השקפתי. קבלות פנים עם שועי עולם לא מעניינות אותי. יש לי סדר עדיפויות שונה ואהבת הארץ ובניית הארץ עומדות בראשו. אני שואף לתפקיד ראש העירייה, כדי להיות לא פחות וגם לא יותר מאשר טכנוקרט מסור ויעיל, שעסוק אך ורק במתן שירות לתושבי ירושלים.
כפי שכבר הזכרתי למעלה, בבנייה מסיבית של דיור בר השגה לזוגות צעירים, אני רואה את המשימה העיקרית שלי ואת המענה הנכון לרבים מהאתגרים העומדים בפנינו. כך נעצור את ההגירה השלילית, כך נחזק את הרוב היהודי והציוני בה, כך נבנה אותה לתלפיות.
על זה, בעיקר על זה, אבקש להיבחן בפניכם. אם בתקופתי כראש העירייה תופשר ההקפאה וירושלים תשוב להיבנות ללא קשר לאילוצים מדיניים, כי אז אמצא ראוי לאמונכם. אם לעומת זאת ההקפאה תעמוד בעינה, כי אז נמצאתי לא ראוי לאמונכם. אני מאמין שיש בידי את הכלים והניסיון הנדרשים.
תנו לי את האמון ונבנה יחד את ירושלים.
תגובות