פסק דין דרמטי ותקדימי ניתן בבג”צ אחה”צ (שלישי) בו קבעו שניים מתוך הרכב שלושת השופטים, כי החלטת הממשלה לסיים את כהונתו של ראש השב”כ רונן בר, התקבלה בניגוד לדין ובלתי חוקית.
ההחלטה באה על אף שראש השב”כ הודיע לבסוף על פרישה יזומה, בכל זאת הוחלט לפסוק בנושא ולטענת השופט עמית כדי לבחון את חוקיות ההחלטה עצמה בשל חשיבותה הציבורית והחוקתית.
במרכז ההכרעה עמדו לטענת השופט עמית, מספר פגמים מהותיים שנפלו בהליך קבלת ההחלטה לסיים את כהונת ראש השב”כ – החלטה שכונתה על ידו “חסרת תקדים בתולדות המדינה”. בין הפגמים: אי קבלת המלצת הוועדה המייעצת למינויים בכירים, אי קיום שימוע כדין לראש השב”כ, פעולה ללא תשתית עובדתית מספקת, וניגוד עניינים בשל חקירות המתנהלות על ידי השב”כ נגד מקורבים לראש הממשלה.
בהחלטה נקבע כי שירות הביטחון הכללי הוא גוף ביטחוני קריטי השומר לא רק על ביטחון המדינה, אלא גם על יסודות המשטר הדמוקרטי. לכן, ראש השב”כ אינו כפוף לנאמנות אישית לראש הממשלה, אלא לנאמנות ממלכתית-ציבורית. נקבע כי יש להבטיח את עצמאותו של ראש השב”כ ולמנוע הפיכתו ל”משרת אמון” של הממשל
שני השופטים אף מתחו ביקורת קשה על תפיסת ראש הממשלה והממשלה שלפיה יש להם “סמכות מוחלטת” לפטר את ראש השב”כ, וזאת על אף שהחוק מסמיך אותם. עמית כתב כי גם אם קיימת סמכות חוקית, היא נתונה לפרשנות וכללי המשפט המינהלי. “לא ניתן לקבל מצב שבו ראש השב”כ יפעל בחשש מתמיד שמא פיטוריו יבואו כתגובה על אי ציות לראש הממשלה”, כתב הנשיא עמית. “זו אינה הדרך לנהל שירות ביטחון ממלכתי בדמוקרטיה”.
עוד הדגישו השופטים כי ממשלת ישראל עצמה קיבלה בעבר החלטות מפורשות המחייבות קבלת המלצת הוועדה המייעצת טרם סיום כהונת בעלי תפקידים בכירים, בהם ראש השב”כ – אך במקרה זה, הממשלה בחרה להתעלם מהחלטותיה הקודמות.
השופטים דחו גם את טענות הסף של הממשלה ולפיהן העותרים אינם בעלי מעמד, או שהנושא אינו שפיט. הם קבעו כי מדובר בשאלות חוקתיות עקרוניות – ולכן יש לבג”ץ סמכות ואף חובה להכריע בהן.
לסיכום, נקבע כי החלטת הממשלה לסיים את כהונת ראש השב”כ הייתה בלתי חוקית, ואף אם זו בוטלה לבסוף – יש לה נפקות עקרונית ועתידית. “המשפט המינהלי הישראלי אינו מאפשר לרשות לפעול לפי ראות עיניה, בלא מגבלות”, כתבו השופטים. “הסמכות אינה מעניקה חירות לשרירות”.
לצד זאת, השופט נועם סולברג, שהיה בדעת מיעוט, התריע מפני הרחבת ההתערבות השיפוטית בהחלטות הרשות המבצעת, וכתב כי חבריו “חולפים על פני עקרונות יסוד של שפיטות, מעמד, ועיתוי”, תוך שהם מבקשים לעסוק “במקרה שאינו עוד קיים, ולא יוכל להתקיים עוד”. לדבריו, פסק הדין “מרחיב את גבולות הביקורת השיפוטית הרחק מעבר לנדרש”, וממוסס את ההבחנה בין מקרה חי וקיים לבין עיון תיאורטי בלבד. סולברג הזהיר כי מגמה זו עלולה לפגוע באיזון בין הרשויות, והביע הסתייגות חריפה מהנכונות לדון בעתירה חרף פרישתו של ראש השב”כ בפועל.
