המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה הגישה לבית המשפט העליון ערעור על גזרי הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בפרשת הלינץ’ בלוד, שבמהלכה נפצע אנושות יגאל יהושע ז״ל ומת מפצעיו ימים ספורים לאחר מכן. הפרקליטות מבקשת להחמיר בעונשי המאסר שנגזרו על שמונת הנאשמים, לאחר שהורשעו בעבירות שבוצעו בנסיבות של מעשה טרור ממניע גזעני.
בבית המשפט המחוזי נגזרו על שבעה מהנאשמים עונשי מאסר שנעו בין 12 ל־14 שנות מאסר, בהתאם למידת מעורבותם, ועל הנאשם השמיני נגזרו 3 שנות מאסר. בערעור טוענת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עונשים אלה אינם נותנים ביטוי מספיק לחומרת המעשים, לנזק החמור שנגרם למנוח ולמשפחתו, ולמאפייני הטרור של האירוע.
על פי הערעור, מדובר באחד האירועים החמורים שאירעו במהלך מבצע “שומר החומות”. הנאשמים חברו יחד, ניצלו מחסום אש שהוצת במקום לצורך סלקציה בין כלי רכב של יהודים לבין כלי רכב של ערבים, ויידו אבנים לעבר כלי רכב של יהודים בלבד אך ורק בשל זהותם. אבן אחת חדרה את שמשת רכבו של המנוח, פגעה בראשו וגרמה לו נזק מוחי חמור ושבר בגולגולת. הפרקליטות מציינת כי המעשה בוצע מתוך מניע גזעני, בעיצומן של הפרות סדר לאומניות ובה בעת שהמדינה הייתה תחת מתקפות רקטות, וכי מדובר במעשי טרור מובהקים. בנוסף, גם לאחר שנוכחו כי המנוח נפגע קשות, לא הושיטו הנאשמים עזרה ואף פעלו לשיבוש הראיות.
בהודעת הערעור שהגישה המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, באמצעות מנהלת המחלקה עו״ד רחל מטר ועו״ד בת שבע אבגז, נכתב כי “העיתוי הרגיש של ביצוע העבירות, בזמן תקופה שהתאפיינה במעשי אלימות והתפרעות על רקע לאומני וגזעני, כמתואר בכתב האישום המתוקן, לא קיבל ביטוי דיו בגזר הדין לעמדת המערערת. לא דומה ביצוע מעשה אלימות ממניע לאומני-אידיאולוגי במצב רגיעה, לביצוע המעשה במצב שבו “השטח תוסס”, והיה מקום ליתן לכך משקל משמעותי”. עוד נכתב בהודעת הערעור כי “המערערת סבורה כי היה מקום למצות את הדין עם המשיבים בנסיבות החמורות והאכזריות של מעשה הטרור מושא כתב האישום אשר נצרב בתודעה הישראלית כאחד ממעשי הלינץ’ החמורים שבוצעו בישראל על ידי אזרחים ישראלים כלפי אזרח ישראלי אחר בעת מערכה צבאית כלפי אויב מחוץ”.
עוד צוין בערעור כי יגאל יהושע ז״ל היה אדם של דו-קיום, שחי ופעל בשותפות עם יהודים וערבים כאחד, וכי דווקא הוא נפגע במעשה טרור אכזרי שבוצע בשל זהותו. משפחתו מוסיפה לשאת את הכאב הכבד, ובפרקליטות מדגישים כי על הענישה לשקף את חומרת הפגיעה ואת הצורך בהרתעה משמעותית מפני מעשים דומים.
