שנתיים נמצא סגן מ’ בטייסת 109, וספק אם חלם כי בגיל 24 יעשה גיחות פעם אחר פעם מישראל לאיראן. קצת לפני ה’שבעה באוקטובר’ מ’ הגיע לטייסת ומאז הוא עולה ויורד מהמטוס, פעם לצפון, פעם לדרום הרחוק, ועכשיו גם לאיראן.
גם הוא כמו יתר הטייסים שלקחו חלק פעיל במכה הראשונה על איראן, היו ערוכים לתוכניות שהכינו בחיל האוויר. “בחודשים האחרונים מבלי להבדיל בין יום וליל, התחלנו להכין את התוכנית שאף אחד לא חשב שהיא באמת תתרחש ובוודאי לא חשבנו שכך תצליח”, הוא מספר לנו. “פתאום ביום בהיר אחד אומרים לנו, היום זה היום ולמעשה חודשים של ההכנות יצאו לדרך. לשמחת כולנו ההצלחה הייתה לפי התוכנית, ולא אשקר אם אגיד שהיא הייתה אפילו יותר טוב מהמתוכנן. אנחנו נמצאים כאן היום ולא יכולים לשמוח את שמחת ה’בדיעבד’, אבל בהחלט לשמוח על ההישגים שיש לנו עד כה”
סגן מ’ לא מסתיר את שמחתו, אך מבהיר: “אין כאן שאננות ולא זחיחות. אנחנו ממשיכים קדימה”. כשהוא אומר קדימה, הוא מבהיר, זה נכון גם לאיראן אבל גם לעזה. מבחינתנו, כל עוד החטופים לא חזרו אנחנו שם, ואני מקווה שנצא מהתקופה הזו מהר”.
אחד הרגעים בראיון שניתן לשמוע בקולו את הגאווה, זה הרגע שבו הוא מספר לנו על ה’דת”ק החרדי’. הדת”ק, הכוונה לדיר תת-קרקעי, המקום שבו שוהים המטוסים בבסיס חיל האוויר, מקום שבו הטכנאים מטפלים במטוס ומשמישים אותו לקראת הטיסה הבאה.
מ’ אומר לנו: “זו תחושה מדהימה להיות במקום הזה לראות את הדת”ק החרדי. זה מקום שבו אני נמצא ושאני יכול לתרום, וכך כל אחד בתפקידו. זו זכות גדולה מאוד”.
כשאנחנו מתפנים לשאול אותו על עצם הפעילות בשמי איראן, הוא לא מסתיר את הריגוש לצד הדריכות. בעיניו, חיל האוויר האיראני פשוט לא קיים. הוא מספר שלא היו קרבות אוויר-אוויר, כלומר, מטוסי האוייב האיראני לא המריאו בכדי להילחם ולנסות להפיל מטוסים ישראלים. הדבר שהיה הכי קרוב זה הזיהוי במכ”מים על המראות מטוסים איראניים עוד כשמטוסי חיל האוויר הישראלי היו רחוקים, וכאשר אלו התקרבו, האיראנים מיהרו לברוח ולנחות, ובוודאי שלא הגיעו לכדי עימות.
סגן מ’ כמו גם יתר חבריו הטייסים, השמידו לא מעט מטוסים ומסוקי קרב של חיל האוויר האיראני, כשאלו היו מטרות מובנות. מתברר כי במהלך הטיסות השונות יכלו טייסנו לפגוע במטוסים נוספים שעל הקרקע, אך הבחירה הייתה להיצמד למשימה הראשונה, כשלכל ברור שגם זמנם של המטוסים האלו יגיע במוקדם או מאוחר.
“אני חותם לך ב-100% שאם נגיע לקרב אוויר-אוויר, אנחנו ננצח. הם לא רוצים להגיע למקום הזה והם יודעים למה. הטייסים שלנו מאוד מאומנים בקרבות אוויר, והאיראנים יודעים שלא כדאי להם. אני יכול לומר לך, חלק מהמטוסים שלהם כבר הושמדו, חלק יושמדו. זה חלק מבנק המטרות שלנו. כאן סגן מ’ מסביר את התיעדוף: “יש דברים שנמצאים במקומות הרבה יותר רחוקים ושבאינטרסים שלנו פחות רוצים להגיע לשם. ייתכן שנגיע בהמשך. המטרות המרכזיות הם אלו שאנחנו ממוקדים בהם כעת”.
כדי להבין את דבריו של הטייס הישראלי הצעיר בן ה-24, צריך להבין משהו על כלי הטיס שעימו הוא ממריא בכל פעם. כדי להגיע לאיראן, נדרשות מספר שעות טיסה, והדבר מצריך לא מעט דלק. לשם כך יש את מטוסי התדלוק שבשבוע האחרון עובדים שעות נוספות. התדלקו הזה באוויר, נותן מרווח של זמן שמאפשר לפעול יותר לעומק איראן, ויש לו גם יתרון לעצם הטיסה, שכן בכל המראה מהבסיס, שורף המטוס כמעט טון של דלק סילוני, בעוד שכאשר הוא נמצא באוויר הצריכה מופחתת בהרבה. לכן כאשר מטוס מסוג זה מתודלק באוויר, זה רווח שמתורגם לטווח נוסף, כלומר להכנס פנימה יותר לשטח איראן. זו גם הסיבה שאין טעם “לבזבז” את החימוש על מטרה מזדמנת ולא על מטרה שסומנה מראש, למעט כאשר מדובר במטרה מסכנת.
בכדי לנסות להבין קצת יותר על הטיסה, סגן מ’ מסביר: “הטיסות שלנו לאיראן מאוד תלויות במרחב. לשם ההמחשה, מרגע חציית הקו לשמי איראן ועד ההגעה לשמי הבירה טהראן, אנחנו טסים כמו פעמיים לעבור את שטח ישראל. ולכן כל טיסה אנחנו מתאימים עצמנו לפרופיל של הטיסה ולפי זה מבצעים את התדלוקים, מטילים את הפצצות וחוזרים הבייתה”.
“אני יכול לומר לך שהוצאנו תקיפה למקום שעומדים לשגר טילי קרקע-קרקע, הצלחנו לשבש שיגור או למשל לתקוף אותם מיד לאחר השיגור”.
אני שואל את סגן מ’ את השאלה המתבקשת, האם יש חשש לפני יציאה לפעולה שם באיראן, ועל כך הוא משיב: “לא הייתי קורה לזה חשש, הייתי קורא לזה מתח מבצעי”. “זו תחושה של משהו שהתאמנתי עליו חודשים ארוכים, משהו שאני יכול לעשות אותו בעיניים עצומות, וזה הרגע שלי שקיבלתי את ההזדמנות לעלות על מטוס ולקחת חלק באירוע הזה. לכן לא הייתי קורא לזה חשש, כן הייתי אומר שיש רמת דריכות, אבל אני כל כולי ממוקד במשימה, כך שזה לגמרי לא הזמן לחשוש אלא פשוט לפעול. וכמו שאמרתי קודם, אני יוצא בתחושה של שליחות ושל זכות שנפלה בחלקי לקחת חלק באירועים האלו”.
כשהוא נשאל על איומים והאם נתקל באיום משמעותי במהלך אחת הטיסות בשבוע האחרון, ניתן להבין ממנו שלא היה כזה, אולם כל זה אודות לפעולה הראשונה שהייתה בתחילת המבצע. “תבין, מרכיב ההגנה האווירית של איראן היה אחד הדברים הכי משמעותיים לפני המבצע הזה. עד המבצע זה היה אחד המקומות הכי צפופים מבחינת הגנה אווירית, ומכיוון שהתוכנית תקיפה שלנו בוצעה בצורה כל כך טובה, אז כשאנחנו מגיעים כעת לשמי איראן, רוב האיום הוסר, והעליונות האווירית מאפשרת לנו להגיע עד לטהראן ללא כל בעיה, לתקוף שם ולחזור בשלום”.
מ’ מתייחס למידע המודיעיני שהם מקבלים, ואומר: “המודיעין שלנו טוב מאוד ולכן גם לא היו לנו הפתעות גדולות, אני מקווה שכך יימשך”. אחד הדברים שהוא וחבריו גילו בטיסה הראשונה שפתחה את המתקפה, זה את אותו טייס איראני שישב בתוך מטוס פנטום, ומיהר לברוח כשגילה את המטס הישראלי. לא ברור מה עלתה במחשבתו של אותו טייס איראני, אולם דבר אחד היה ברור לו; לא מדובר בחיל האוויר של איראן.
בינתיים יכולים טייסי ה-F35 לראות מהאוויר את המטוסים הישנים של חיל האוויר האיראני, ורק לגחך על התצוגה הישנה שהולכת ומחוסלת על הקרקע. מטוסי ה-F14 ששימשו את חיל האוויר האיראני, הם אלו שבשירות הרפבוליקה האיסלמית עוד משנות ה-70 לפני ימי המהפכה. לא זו בלבד שמדובר במטוסים ישנים, אלא שגם אין להם חלפים, מכיוון שהסכסוך עם ארה”ב לא מאפשר להם לקנות חלקים למטוסים בני ה-50, ובוודאי שאין להם דרך להתמודד עם המטוסים החדשים והמילה האחרונה בשוק הצבאי, שמחזיקה ישראל, כשבתוך אותם מטוסים מותקנות מערכות טכנולוגיות ישראליות ואמריקאיות מתקדמות במיוחד, מה שהופך את האיום של איראן לשולי לחלוטין.
תגובות