העיירה ליובאוויטש, ששמה חקוק בלב ההיסטוריה החב”דית, הייתה בעבר חלק מבלארוס, כמו ליאדי, ליוזנא ואורשה (ויטבסק ומוגילוב). אך תיקוני גבול שנעשו בשנים האחרונות שינו את מיקומה על המפה: כיום שוכנת העיירה ליובאוויטש כ־30 קילומטרים בתוך תחומי רוסיה.
הדרך אליה אינה פשוטה. במסע הנוכחי, המעבר בגבול נמשך שעה אחת בלבד, ואפשר לומר שזה נחשב ‘בחסד וברחמים’, כהגדרת אחת הנוסעות, לאחר שבפעם קודמת המתינו שם לא פחות משש שעות. בחזור החוויה הייתה כבר שונה, אז המתנו לא פחות מ-38 שעות המתנה, ורק בשל העובדה שקצין הגבול הרוסי היה יהודי, התקצרה הבירוקרטיה, אבל למה להקדים את המאוחר?
כשאנחנו מדברים על ליובאוויטש, עיירה שרציתי מאוד להגיע אליה, יש צורך לעשות את הנסיעה וההמתנה הנ”ל, אך עוד קודם לכן יש צורך להגיע למינסק, בירת בלארוס, ואת זה עשיתי בטיסה, כשמשם החלה הנסיעה יבשתית אל העיירה, עם הבנה שיש סיכון להיתקע שעות ארוכות במעבר הגבול.
מי שעזר להגיע אל ליובאוויטש, היה נציגו של הרב קוגן שליט”א, שעוד רגע נגיע אליו ונבין עד כמה משמעותי הוא בסיפור של ליובאוויטש בעת הנוכחית. נציגו של הרב קוגן, עזר בשיח מול השלטונות, כשהמטרה היא אחת: להקל את תנאי המעבר עבור הנוסעים שמבקשים להגיע לציונים הקדושים וכך גם לאלו המבקשים לבקר בעיירה ההיסטורית.
הגענו סוף סוף אל העיירה ליובאוויטש. במרכז העשייה עומד הרב יצחק קוגן שליט”א, המכונה ‘הצדיק מלנינגרד’, אשר נטל על עצמו משימה היסטורית: שיחזור חצר אדמו”רי חב”ד בעיירת ליובאוויטש. עד כה הקים הרב קוגן חמישה בתי אירוח במקום, וכן מבנה נוסף: ‘בנימין’ס שטיבל’ – המיועד למבקרים צעירים ובהם סטודנטים. הרב קוגן יודע איך למשוך את הצעירים באמצעות הווי חברתי שהקים שם באולם המרכזי, מתוך רצון להחיות את המקום ולא להשאירו רק כאתר זכרון.
הרב קוגן הקים מקווה טהרה ובית מדרש סמוך לציון, וממשיך במלאכה רגישה ומורכבת של איתור קברים בבית העלמין. אך יותר מכל המלאכה הגדולה שלו שם, זוהי עבודת השחזור של העיירה ליובאוויטש וזו מתבצעת בדקדוק קיצוני – תוך חפירה אל היסודות והמרתפים, והשוואה שיטתית למפות, שרטוטים ותיאורים היסטוריים משנים עברו, והכל כדי להעמיד את המבנים בדיוק כפי שהיו.
בחצר שוחזרו בית האדמו”ר הרש”ב (הרב שלום דב בער), בית האדמו”ר הריי”צ (האדמו”ר הקודם, הרב יוסף יצחק) והזאל הגדול – מקום הלימוד. בזאל הגדול מוצג דגם של החצר כפי שנראתה בעבר, לצד שלטים המסבירים את משמעות המקום, ומפת תמונה גדולה ובה שמות ותמונות התמימים (בחורי הישיבה) שלמדו שם – בדומה לתיעוד שבספר ‘ליובאוויטש וחייליה’.
רקע השחזור נושא עמו זיכרון טראגי, שכן כל יהודי העיירה ליובאוויטש נרצחו בידי הנאצים. אחד בלבד הסתתר, אולם כאשר ראה את שאר בני הקהילה צועדים אל מותם, יצא ממחבואו והצטרף אליהם. בימים ההם בתי החצר נשרפו כליל ולא ברור בודאות אם הדבר נעשה בידי הנאצים או בידי הקומוניסטים. עדות לכך קיימת בדבריו של אחד האנשים שאני מכיר ממקום מגוריי בארץ, אדם מבוגר שיחיה לאורך ימים טובים, שעבר בעיירה בתום מלחמת העולם השנייה וראה את חצר האדמו”רים בליובאוויטש כשהיא חרוכה ומפויחת.
כדי למנוע את שיקומה של החצר, הקימו השלטונות הסובייטיים על חלק משטחה סניף דואר. אולם הרב קוגן פעל להסרתו, רכש מחדש את הקרקע, והחל בהשבת עטרת החצר ליושנה.
וכך, בלב אזור ספר רוסי, בין גבולות מתוחים ומעברי דרכונים, הולכת ונבנית מחדש חצר שהייתה פעם מרכז רוחני אדיר – וכיום שבה לחיים, לבנה אחר לבנה, זיכרון אחר זיכרון.
