בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ קיבל פה אחד עתירה שכוונה נגד המדיניות הגורפת שאסרה על ביקורים של ארגון הצלב האדום הבינלאומי אצל מחבלים המוחזקים במתקני שב"ס וצה"ל ועל מסירת מידע בעניינם. מדיניות זו הונהגה לאחר פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר, ונמשכה מאז, גם לאחר חזרתם של כלל החטופים שהוחזקו ברצועת עזה, כאשר מדובר בין היתר במחבלי נוחבה, שביצעו את הפשעים הקשים ביותר לעם היהודי.
פסק הדין העיקרי נכתב על-ידי השופטת ברק-ארז, שהסבירה כי הממשלה לא הציגה תשתית משפטית למדיניות זו, חרף ההתדיינות הממושכת וההזדמנויות הרבות מספור שניתנו לה לנמק את עמדתה באופן סדור ולבססה בדין, כמו גם לעדכן אותה בהתחשב בשינוי הנסיבות. זאת בפרט, בהינתן שהשיקול המרכזי למדיניות נגע לחזרת אחרון החטופים מרצועת עזה, אך לא הוצג שום טעם קונקרטי אחר תחתיו.
השופטת ברק-ארז קבעה שאין בסיס חוקי להחלטה שהתקבלה, וכי המדיניות שהונהגה עומדת בניגוד לדין הקיים, ולפיכך – דינה להתבטל.
המשנה לנשיא סולברג הצטרף לתוצאה זו, בהתחשב בקושי ליישב את המדיניות שננקטה עם הוראות הדין הרלבנטיות מן המשפט הפנימי, אותן בחרה המדינה שלא לשנות או לבטל, ובהינתן שהמדינה לא הציגה תשתית חוקית כלשהי להחלטות שהתקבלו, חרף ההזדמנויות הרבות שניתנו לה לשם כך. לשיטתו די בכך כדי להניח בסיס לפסק הדין, ומטעם זה אין צורך לפנות למשפט הבינלאומי, או להביע עמדה באשר לדין הראוי בסוגיה שעל הפרק.
השופט יצחק עמית הסכים עם פסק דינה של השופטת ברק-ארז, והצטרף להערותיו של המשנה לנשיא סולברג בכל הנוגע להזדמנויות הרבות שלא נוצלו מצד המדינה להבהרת עמדתה.
