פרופסור אלן דרשוביץ: “רק הבוחרים ולא בתי המשפט, יכריעו על עתידו של נתניהו”

פרופסור אלן דרשוביץ, מבכירי המשפטנים בישראל פרסם אמש מאמר ארוך ומנומק בו הוא טוען כי “רק הבוחרים, לא המשטרה או בתי המשפט, יכריעו על עתידו של נתניהו”. ראש הממשלה פרסם את המאמר במלואו, והנה הוא בפניכם:

“בפעם אחרונה שביקרתי בישראל, לרגל פתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים, הופתעתי ממספרם הגדול של האתגרים הניצבים בפני ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ומאופן התמודדותו איתם. נוסף על התנגשויות בגבול עם חמאס, סוריה ולבנון, נתניהו חייב לעמוד מול שאיפותיה הגרעיניות של איראן, ההשפעה המתמשכת של החלטת ארצות הברית להעביר את שגרירותה לירושלים, תכנית השלום הצפויה הנכתבת עכשיו בבית הלבן, וחוק היסוד המעורר מחלוקת, בנוגע למדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

בה בעת, הוא השיג התקדמות דיפלומטית משמעותית באפריקה, דרום אמריקה ואסיה – ואפילו עם מדינות ערב סוניות שכנות שגם הן חוששות מאיראן גרעינית.

נתניהו מתמודד עם אתגרים אלה ועם אחרים שצצו בתקופה האחרונה – לרבות אתגרים פוליטיים מבית – בקשיחותו ותבונתו האופייניות ובדאגה מתמדת לביטחון ישראל. אפשר להסכים עם המדיניות של נתניהו ואפשר לחלוק עליה, אבל קשה שלא להעריץ את מאמציו ואת התוצאות.

מה שראוי במיוחד לציון הוא שנתניהו עושה כל זאת בעודו מתמודד עם כמה חקירות פליליות. הסוגיה שבמרכז חקירות אלה נראית טריוויאלית על רקע המשברים הקיומיים שישראל מתמודדת איתם, בפרט מול איראן שיציבותה מידרדרת, והיא נחושה להשיג מאגר נשק גרעיני.

החקירה הראשונה, תיק 1,000, עוסקת בסיגרים ושמפניה שנתניהו קיבל מחברים קרובים. הכול מכירים בכך שמותר לחברים להעניק יין וסיגרים לחבריהם, אפילו אם המקבל הוא ראש ממשלה. ההאשמה היא שנתניהו לקח יותר מדי מתנות כאלה והחזיר יותר מדי טובות בתמורה. אבל כמה יותר הם יותר מדי? החוק אינו קובע. זהו עניין של מידה. אבל ענייני מידה לא צריכים להוות בסיס לתביעה פלילית.

החוק חייב להיות ברור – אפילו ברור כמותית – כדי שהכול ידעו איפה נמצא הקו ולא יחצו אותו. כיום אין בישראל קו אדום בנוגע למתנות מחברים. ואין גם תקדימים חד-משמעיים. זהו נושא לשיקול דעת התביעה. אין להאשים איש בפשע אלא אם הוא חצה ביודעין קו אדום ועבר גלויות עבירה פלילית רצינית. הפלת ראש ממשלה נבחר כחוק על בסיס יישום מרחיב וחסר תקדים של חוק פלילי רחב וניתן להרחבה מסכנת את הדמוקרטיה. אני מאמין בלב שלם שהקריטריונים הראויים לתביעה פלילית לא התמלאו בתיק הסיגרים והשמפניה נגד נתניהו.

החקירות האחרות (תיקים 2,000, 4,000) מציבות סכנות גדולות אפילו יותר למשילות דמוקרטית ולחירויות האזרח. החקירה השנייה כוללת שיחות שהוקלטו על ידי עוזר של נתניהו, בין ראש הממשלה למוציא לאור של עיתון ישראלי, ואילו תיק 4,000 מתמקד בקשרי נתניהו, בהיותו שר התקשורת, עם טייקון תקשורת ששלט באתר חדשות ישראלי גדול.

בשני התיקים, ראש הממשלה נחקר ביסודו של דבר על ניסיון לכאורה להשפיע על התקשורת – שיש לה היסטוריה ארוכה של תקיפת נתניהו ומשפחתו – שתהיה הוגנת יותר. המו”ל של ידיעות אחרונות, ארנון (נוני) מוזס, נחקר על קידום אישור חקיקה שהיתה פוגעת במתחרהו העיקרי, ישראל היום, חינמון הנתמך על ידי שלדון אדלסון. בסופו של דבר נתניהו התנגד לחקיקה, ובחר לצאת לבחירות מוקדמות בשנת 2014 כדי שהיא לא תעבור, ומוזס המשיך לבקר אותו ואת משפחתו.

בתיק 4,000 נתניהו נחקר על בקשת סיקור הוגן יותר באתר החדשות ואללה, בתמורה להחלטות רגולטוריות תומכות באתר שנעשו על ידי פקידי ציבור.

יוצא שנותרנו עם בירור המניעים: בתיק ידיעות האחרונות, האם מוזס ניסה להבטיח את תמיכת ראש הממשלה בחקיקה באמצעות הבטחה להפסיק או לצמצם את התקפות התקשורת? האם מוזס האמין שראש הממשלה אכן ישנה את התנגדותו העזה לחקיקה ויתמוך בה בעוז? האם נתניהו באמת התכוון לשנות את התנגדותו לתמיכה, או שהוא פשוט היתל בו, כפי שפוליטיקאים נוהגים לעשות? האם ראש הממשלה אכן האמין שהמו”ל ישנה את היסטוריית התקיפות הארוכה שלו ויעבור לתמיכה? אם נתניהו האמין שהוא עושה משהו פלילי בדיון על נושאים אלה, מדוע הוא וידא שראש המטה שלו אז יקליט את השיחות בתיק ידיעות ולא ימחק את ההקלטות?

בתיק “וואלה”, השאלות דומות, וכרוכות בספקולציות על הלוך רוחם של המשתתפים.

זהו סוג השאלות שמוטב להשאיר לכותבים ולקוראים כאשר הם מחליטים למי להצביע ולאיזה ערוץ תקשורת לעשות מנוי. זה אינו סוג השאלות שיש ליפות את כוחן של התביעה והמשטרה לשאול פקידי ציבור נבחרים וטייקוני תקשורת כחלק מחקירה פלילית.

יחסי הפוליטיקה והתקשורת – ויחסי פוליטיקאים ומוציאים לאור – מגוונים, מורכבים ועדינים מכדי להיות מושא לידו הכבדה של המשפט הפליל.

פוליטיקאים מצביעים פעמים רבות – ביודעין או שלא ביודעין – גם כדי להבטיח לעצמם סיקור תקשורתי אוהד ותוצאות אנוכיות אחרות. במקרים רבים, כתבה שפרסם כתב, עורך או מוציא לאור מחושבת גם במידה מסוימת לקדם אינטרס עצמי – כלכלי, פוליטי, או מקצועי. הסמכת תובעים לחקור מניעים מורכבים אלה משולה להסמכתם להפעיל פיקוח בלתי דמוקרטי על מוסדות מכריעים של הדמוקרטיה.
חישבו על הצעת חוק ישראל היום הנמצאת במוקד תיק 2,000. יותר מארבעים חברי כנסת תמכו בחוק, למרות הבעייתיות החוקתית הברורה שלו, שעליה כתבתי.

האם כולם עשו זאת ממניעים אלטרואיסטיים לבדם? או שמא כמה מהם לפחות הניחו לפחד מפני סיקור שלילי או לתקווה לסיקור חיובי בידיעות אחרונות – הנהנה העיקרי מהחוק המוצע – להטות את כף המאזניים לצד תמיכתם? האם יש להסמיך את התביעה ואת המשטרה לחקור בשבועה כל חבר כנסת שתמך בחוק, לבירור מניעיה או מניעיו? האם יש להסמיך אותם לחקור עיתונאים שפרסמו בהמשך דיווחים חיוביים על תומכים אלה?

זהו “מצעד האימה” העלול להתחולל בעקבות החקירות הנוכחיות של ראש הממשלה והמוציאים לאור.

באווירה הפוליטית הנוכחית, שבה חברות תקשורת גדולות – ידיעות אחרונות, ואללה, הניו יורק טיימס, טיים-וורנר, בלומברג, פוקס, יאהו, פייסבוק וגוגל – עושות יותר מדיווח חדשותי, אנו צפויים ליותר ויותר הסדרה ממשלתית של פעילויותיהן.

חברות התקשורת יבקשו להשפיע על השיח הפוליטי המשפיע על השורה התחתונה שלהם, ובה בעת ידווחו על כך.

במקרים מסוימים, הצבעה בעד תזכה בסיקור חיובי, והצבעה נגד בסיקור שלילי. זהו טבען של הפוליטיקה ויחסיה עם מוסדות אלה המדווחים עליה – כך היה תמיד וכך יהיה תמיד. “שמור לי ואשמור לך” הוא תופעה ישראלית כמו פלאפל ואמריקנית כמו עוגת תפוחים.

למצביעים וקוראים יש זכות, אולי כוח, לקדם יותר נראות ונשיאה באחריות של מאלה שהם מצביעים עבורם או קוראים/צופים בחדשות שהם מפרסמים. אבל אל למשטרה ולתביעה לרמוס ברגל גסה את מערכת היחסים המורכבת ופרועה שבין הפוליטיקה לתקשורת, למעט במקרי שחיתות כספית ברורה וחד-משמעית, הרבה מעבר למה שנטען בתיקים אלה.

לפיכך, הניחו לנתניהו להמשיך בעבודתו החשובה. אם הישראלים אינם אוהבים את מעשיו, הם יכולים להצביע נגדו. אם לא מוצא חן בעיניהם דיווח חדשותי בעיתון או אתר חדשות מסוים, הם יכולים לבחור באמצעי תקשורת אחר. אבל הפללת מחלוקות פוליטיות אלה פירושה סיכון הדמוקרטיה וחופש העיתונות”.