לא גומרים את החודש: דו”ח חדש של מרכז טאוב שמתפרסם היום (רביעי) מציג את העליה בנתוני החוב של משקי הבית בישראל. אומנם המצב בישראל עדיין טוב מהממוצע של מדינות ה-OECD אבל הצמיחה בחוב של משקי הבית בהחלט מקרבת אותנו לשם.
על פי המחקר שערך ד”ר לביב שאמי ממכון טאוב החוב של משקי הבית עמד ב-2017 על 42% מהתוצר שהם כ 530 מיליארד שקלים. לשם השוואה החוב של משקי הבית ביחס לתוצר בשוויץ עומד על 128%. בארה”ב נתון זה עומד על 79% ובקנדה על 100%.
באשר ליחס החוב של משקי הבית לתוצר בישראל, אומנם מדובר בנתון נמוך יחסית למדינות אחרת בעולם, שכן באופן מסורתי החוב של משקי הבית בישראל הוא נמוך, אך הצמיחה שלו בשנים האחרונות מהירה יחסית והוא גדל בקצב של 5% לשנה. כך לדוגמה בין השנים 2008 ל-2017 צמח החוב של משקי הבית ב-84%.
בשנים האחרונות נעשו לא מעט פעולות רגולטוריות לקידום התחרות בענף הבנקאות בכלל, ובשוק האשראי הצרכני בפרט, אלו הגדילו את היצע האשראי בעבור משקי הבית. כך למשל, בין 2013 ל-2017 חל גידול של 148% בסך האשראי שמעניקות חברות כרטיסי האשראי לאנשים פרטיים, ושל 140% בסך ההלוואות שהעניקו הגופים המוסדיים. לעומת זאת, הואט שיעור הגידול של סך האשראי שהעניקו הבנקים למשקי הבית.
כון לסוף 2017 עמדה יתרת החוב של משקי הבית על כ-530 מיליארד שקל – גידול של כ-5% משנת 2016. בשנים 2017-2008 גדל החוב של משקי הבית ב-84%, כאשר סך החוב לדיור, המגובה בדרך כלל בערך הנכס שבגינו נלקחה ההלוואה, גדל ב-70%, בהשוואה לגידול של 114% בסך החוב שלא לדיור.
התרחבות האשראי (החוב) של משקי הבית בישראל בעשור האחרון נובעת מכמה גורמים: מעליית מחירי הדירות, המאלצת את משקי הבית לקחת משכנתה גבוהה יותר; מסביבת הריבית הנמוכה, המעודדת לקיחת הלוואות; ומהעלייה בהיצע האשראי ובצריכה הפרטית.
לדברי דוקטור לביב שאמי ממרכז טאוב: “בהתרחבות זו טמונים סיכונים העשויים לנבוע ממינוף יתר של משקי בית, כלומר שקיעה בחובות עמוקים ביחס להכנסתם. הדבר עלול לסכן את יציבותם הפיננסית במקרה של עליית שער הריבית במשק או של ירידת מחירי הנדל”ן”.
באשר להתפלגות החוב לפי עשירוני הכנסה, מצביע הדו”ח על כך שעל אף שבעשירון התחתון שיעור החייבים עומד על 18% בלבד (לעומת 56% בעשירון העליון) החובות של אלו מבין העשירון התחתון שמחזיקים חוב, עמוקים הרבה יותר שכן הם שווים בממוצע להכנסה שנתית של שמונה שנים. זאת בזמן שבשאר העשירונים שיעור החוב הממוצע ביחס נע בין שנה לשתיים של שכר ממוצע באותם עשירונים.
עוד נתון מעניין המופיע בדו”ח הוא מקורות ההלוואה לפי עשירונים. בעוד 92% מהלווים בעשירון העליון קיבלו הלוואה מהבנק, רק 87% מהלווים בעשירון התחתון מחזיקים בהלוואה בנקאית. כל למעשה החוב של משקי הבית בעשירונים הנמוכים נוטה להסתמך יותר על מקורות חוץ בנקאיים. נתון זה מלמד על הסיכון הגבוה יותר שנוטות לקחת על עצמם חברות האשראי החוץ בנקאיות.
הפערים בחוב ניכרים גם בין מגזרי אוכלוסייה שונים. כרבע מהערבים בעשירון התחתון חייבים כסף, והיחס החציוני בין החוב להכנסה השנתית שלהם קרוב ל-2. בקרב יהודים לא חרדים בעשירון זה, שיעור החייבים נמוך יותר (15%), אולם יחס החוב-הכנסה החציוני גבוה בהרבה (קרוב ל-3), ואילו בקרב חרדים בעשירון התחתון הן שיעור החייבים הן היחס בין החוב להכנסה השנתית גבוהים יותר (30% חייבים ויחס חציוני של 13.5).
ד”ר שאמי מסביר כי ההבדלים בנתוני החייבים בין האוכלוסייה הערבית ליהודית בכלל, ולחרדית בפרט, נובעים בעיקר מייעוד ההלוואה: 64% מהחייבים בקרב יהודים לא חרדים ו-43% מהחרדים החייבים בעשירון התחתון לקחו הלוואה צרכנית, לעומת 89% מהערבים החייבים בעשירון זה – ולעומת זאת 52% מהיהודים הלא חרדים ו-72% מהחרדים לקחו הלוואה לדיור, לעומת 15% בלבד מהחייבים הערבים בעשירון זה.
“הנתונים מחזקים את הטענה שכניסתם של גופים חוץ-בנקאיים לשוק האשראי הצרכני מגדילה את חשיפתם של משקי הבית בעשירונים התחתונים לאשראי צרכני”, אומר שאמי. “כך גדל הסיכון בענף זה הן בעבור משקי הבית, שעלולים להיקלע לחובות והן עבור הגורמים המלווים, שיקבלו חלק קטן יותר מהחזרי החוב”.
תגובות