הסיפור הבא הינו אחד הסיפורים המטלטלים והמרגשים שנשמעו לאחרונה בחסידות חב”ד ובחסידות סאטמר, והוא מובא כאן בוידיאו שאותו מספר הרב יוסף יצחק ג’ייקובסון שמספר ככלי ראשון ששמע את הסיפור שמובא כאן על ידי אתר לדעת בתרגום חופשי בעברית.
זה היה בפורים של אחד משנות ה-ל’ (שנות ה-70) כאשר אל 770 – ביהמ”ד של חב”ד בברוקלין, הגיע פייבל שפירא, אחד מעשירי הקהילה היהודית באנטוורפן. פייבל סיפר על עצמו כי הוא מתפלל בבית מדרש של בעלזא בעירו, בשל הגעתו מבית חסידי. אביו היה חסיד ויז’ניץ ותלמיד מובהק של ה’דמשק אליעזר’, ואמו מגיעה מבית של חסידי סאטמר.
אל בית המדרש של חב”ד הוא הגיע בכדי להשתתף בהתוועדות של כ”ק האדמו”ר מחב”ד שנערכה באותה עת. במשך שעות עמד שם ובין היתר האזין רוב קשה לשיחה שנאמרה שם. בתום ההתוועדות שנמשכה עד לשעות הקטנות של הלילה, נפתח שביל בתוך המון האנשים והאדמו”ר החל לצאת. פייבל שרגיל בחסידות שלו שמושיטים את היד לאדמו”ר, עשה כך גם במקרה הנוכחי. אלא ששני הגבאים נופנפו לו להוריד את היד ואמרו לו זה מאוחר בלילה עכשיו זה לא הזמן, והוא עשה כמצוותם.
אלא שאז החל הסיפור האמיתי. כאשר האדמו”ר עבר ליד פייבל הוא הושיט לפייבל את ידו לשלום, וכשזה נתן את ידו, החל האדמו”ר ללכת עימו כשידו מחזיקה בו. המראה המפעים הזה לא היה מוכר לאף חסיד, ובוודאי לא המשך ההליכה לכיוון המדרגות העולות לחדרו של האדמו”ר.
הגבאים היו המומים ממה שקורה, וכך גם פייבל שבסך הכל הושיט ידו לשלום ולאחר מכן הורידה כמצוות הגבאים. כשהגיעו לחדר, האדמו”ר שהמשיך להחזיק בידו של פייבל סידר עם ידו השנייה כסא והורה לו לשבת. פייבל התיישב והאדמו”ר ניגש אל הארונית שבה מגירה, ושלף מכתב. הוא נתן אותו בידיו של פייבל שפירא והורה לו לקרוא.
פייבל היה המום, היה זה מכתב שכתבה אמו לאדמו”ר מחב”ד ותוכנו לא הותיר אותו אדיש. האם כתבה מכתב לאדמו”ר, בו היא מספרת שהינה חולה מאוד ושידוע לה שימיה ספורים. היא סיפרה כי יש לה בבית 12 ילדים, כשהגדול שבהם בן 14 והקטן בן שנה. “אין לי שום טענות לקב”ה, וגם אין לי דרישות”, “אני לא מכירה אותך רבי, ואתה לא מכיר אותי, אבל אני מבקשת מימך שתתפלל על הילדים שלי שיהיה להם יראת שמים שיהיה להם אהבת שמים, אהבת ה’, ואהבת ישראל ושיצליחו, כתבה האישה ובהמשך היא פירטה על כל ילד.
פייבל היה נסער מאוד, והוא אמר לאדמו”ר שלא נשאר לו כלום מאמו כיה היא נפטרה צעירה, והוא מבקש אם אפשר לקבל את המזכרת הזו. האדמו”ר השיב לו שהוא לא יכול לתת לו את המכתב הזה, שכן הוא אינו יכול להכנס ליו”כ ולהתחיל את תפילת ‘כל נדרי’ ללא שהוא קורא שוב את המכתב הזה.
זו הייתה שעת לילה מאוחרת ופייבל יצא נסער כולו ממה שראה כעת בחדרו של הרבי. הוא פנה לאביו, וביקש לדעת פרטים נוספים על מה שהיה שנים לפני. אחת השאלות שמאוד עניינו אותו זה מדוע אמו שבאה מבית של סאטמר פנתה אל האדמו”ר מחב”ד. אביו סיפר לו, כי כאשר פנה אל האדמו”ר מסאטמר בעל ה’דברי יואל’ הוא אמר לו שכאשר יש דברים שהוא אינו יכול להם, הוא מפנה אל האדמו”ר מחב”ד, וכך היה במקרה הזה.
תעלומה אחת גדולה נשארה אצל פייבל לאורך כל השנים, ועל זה הוא מצטער שלא שאל את האדמו”ר, כיצד זה ידע שהוא פייבל הבן שכתוב במכתב, שכן מעולם הוא לא פגש באדמו”ר.
תעלומה אחרת נפתרה, והיא הייתה לחסידי חב”ד שלא הבינו מדוע האדמו”ר לאחר שעורך את ‘ברכת הבנים’ שבהם הוא מברך את הבחורים שנמצאים בביהמ”ד (שכן לאדמו”ר לא היו ילדים), מדוע אינו יורד מיד לתפילת כל נדרי, ובכל שנה נכנס לכמה דקות לחדרו ורק אז יורד. עם שמיעת הסיפור, הכל הוברר. זה המכתב שבלעדיו אינו יכול להתחיל את ‘כל נדרי’.
תגובות