1. די, הניחו לר’ לוי יצחק מברדיצ’ב. זה כבר הפך למכת מדינה: בכל פעם שרוצים להגיב בסלחנות על פגיעה בקודשי ישראל, נתלים בסנגורן של ישראל. המעשייה המפורסמת עליו מספרת איך ראה פעם יהודי משמן את גלגלי העגלה שלו באמצע תפילת שחרית, כשהוא עטור בטלית ותפילין. במקום לנזוף ביהודי שעשה מה שעשה תוך כדי התפילה, נשא ר’ לוי יצחק את עיניו הטובות לשמיים ואמר: ריבונו של עולם, ראה את בניך האהובים, גם בשעה שמתקנים אופני מרכבתם לא מסיחים הם דעתם ממך. יש עוד כמה סיפורים יפים ומרגשים ברוח הזאת, שמלמדים אותנו להסתכל על כל יהודי בעין טובה, במבט שמוצא בכל סיטואציה את הטוב והיפה. שנזכה כולנו ללכת בדרכיו, אמן.
אבל מכאן ועד מתן לגיטימציה למעשים החמורים ביותר, שאמורים לצער כל מי שיש לו לב חם למסורת ישראל ושאכפת לו ממה שקורה במדינת ישראל, בשם אותה סנגוריה, הדרך ארוכה. השבוע נשבר שיא. אנשים שיתפו את הסרטון המזעזע של היהודים שנאלצו לעבוד בליל שבת בגשר יהודית בתל אביב, כי בג”ץ קבע שפקקים באיילון דוחים שבת. תוך כדי העבודות שנכפו עליהם, הפועלים עשו קידוש כשהם מקריאים את המילים מתוך הטלפון הסלולרי. המשתפים, אנשים דתיים, כתבו לצד הסרטון טקסטים נרגשים כמו למשל “אח, איזו מתיקות, כמה מרגש!” או “מעניין מה ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב היה אומר על היהודים הנפלאים האלה, גם כשהם עובדים בשבת הם לא שוכחים לעשות קידוש!”.
2. מעניין אתכם מה ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב היה אומר על זה? אני אגיד לכם מה הוא היה אומר: הוא לא היה אומר. הוא היה בוכה, הוא היה קורע קריעה. יכול להיות שאחר כך הוא היה מוצא איזה לימוד זכות מתחת לאדמה, אבל בניגוד אלינו, קודם כול הוא היה מזדעזע, מתחלחל, מתפלץ. כי ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב הרי היה גאון בתורה ובחסידות ולא איזה תמים כזה שמנותק מהמציאות ולא קורא את המפה. והמציאות היא נוראה.
כשראיתי את הסרטון הזה הרגשתי פשוט גלות. אין לי מילה אחרת. נכון, יהודים בכל הדורות, גם במאה שעברה בארצות הברית, אולצו לעבוד בשבת (ורבים רבים וויתרו על מטה לחמם כדי לא לעשות את זה), אבל מי היה מאמין שבמדינת היהודים נגיע למצב כזה. זה לא יהודי עם טלית ותפילין שמתקן את המרכבה תוך כדי שחרית, זה יהודי שמדינת ישראל מכריחה אותו לתקן את המרכבה, או ליתר דיוק את הכביש של המרכבה, בשבת קודש. האם ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב היה נשאר שווה נפש למעשה ציבורי כה חמור, ופוטר את הכול באיזו אמירה קיטשית-שמאלצית על הקידוש שעושים היהודים האנוסים? לי דווקא נראה שהוא היה קובע יום תענית.
אז בבקשה, עזבו את ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב. נראה לי שגם סנגורן של ישראל היה נשאר בלי מילים מול משרד ממשלתי, עירייה גדולה ובית משפט עליון שמחייבים יהודים לחלל שבת.
3. ועכשיו בואו נדבר על כוכבי הסרטון. מה רואים בו? את הציבור הכי גדול במדינת ישראל והכי לא נספר במדינת ישראל: המסורתיים. ערב בחירות 2019 זה זמן טוב לשאול: האם יש בית פוליטי למסורתיים? אל תגידו לי הליכוד. נכון, בליכוד יש הרבה מסורתיים, אבל אני מדבר על מפלגה שבאמת תדאג לערכים שחשובים למסורתיים, או לפחות שאמורים להיות חשובים להם. האם הבן של זה שעושה קידוש מתוך הסלולרי בערב שבת יעשה קידוש גם הוא? והנכד? הוא מן הסתם כבר ייטמע לגמרי בישראליות המנותקת, כי מסורתיות דלילה לא עוברת הלאה, היא פשוט נמוגה.
לכן כל כך חשוב לחבר את ילדיהם ונכדיהם של המסורתיים לחינוך דתי שורשי. זו משימה לאומית ראשונה במעלה, אבל שוב, האם אתם מכירים מפלגה שחרתה על דגלה את החיבור למסורת ישראל? את החזרת העטרה ליושנה?
ש”ס? הלוואי. פעם זה אכן היה כך. התחושה הייתה שמשיבים לבני עדות המזרח את האוצרות היקרים שנגזלו מהם. הרב עובדיה יוסף זצ”ל הקדיש את חייו בדיוק לציבור הזה, המסורתיים בארץ ובעולם היהודי כולו. אליהם הוא יצא בכל ערב, בשבילם עזב את ביתו-בית-מדרשו, למענם כיתת רגליים, עבורם נסק במסוקים וקיפץ בכבישים מקרטעים, אליהם דיבר בשיעוריו המשודרים. בשנים האחרונות נראה שהמפלגה התכנסה בעיקר סביב בני התורה הספרדיים. זהו ציבור חשוב, שחלקו צמח מתוך אותה מהפכה, אבל האם המהפכה הסתיימה? אני מנסה כבר הרבה זמן להבין מה גרם לאריה דרעי לוותר ככה על האג’נדה העיקרית של המפלגה מיום הקמתה. אולי הוא חושב שאין לזה אלקטורט? שזה כבר לא מוכר? למה? להפך, בעיצומה של מלחמת התרבות וההדתה, ועם מזרחיים שלא סבא שלהם היה רב אלא סבא רבה, המשימה הזאת הופכת דחופה וחשובה עוד יותר.
בימים האחרונים מדברים על איחוד וריצה משותפת של כל המפלגות החרדיות. אחדות היא דבר נפלא, אבל העובדה שכל ראשי ש”ס לא שללו על הסף ריצה משותפת תמוהה. האם מישהו שם מעלה על הדעת שמסעודה משדרות תצביע למפלגה שבראשה עומדים גפני וליצמן? או שמא החליטו לוותר עליה, על בניה ובנותיה, נכדיה ונכדותיה וכל הדורות שיבואו אחריהם? למה?
4. אז הלוואי שש”ס תחזור לעצמה. ובמקביל, ייתכן שדווקא עכשיו אחרי פרישת בנט ושקד יש לבית היהודי ו/או האיחוד הלאומי הזדמנות להתחבר סופסוף אל הציבור הזה. חיבור אמיתי. הרי מערכת החינוך של הציונות הדתית, החמ”ד, נמצאת בשטח, בכל עיר ובכל כפר, שעריה פתוחים לרווחה לדור הבא של המסורתיים, מהגנים ועד בתי הספר היסודיים. הייתי רוצה למנות גם את האולפנות והישיבות התיכוניות, אבל המציאות העגומה היא שברגע שהילדים גדלים רבים מהם נוטשים.
ולמה זה קורה? כי אין פה באמת שיח ציבורי שמציב את החינוך הדתי כערך שחשוב לחבר אליו את עם ישראל. הרי כשהנושא הוא המאבק החשוב על ארץ ישראל, כולם מדברים על ההכרח לחבור לשטח, לעוד ועוד קהלים. על זה עושים סרטונים עוקצניים ומאשימים כל אחד שהוא שמאלני בתחפושת ולא באמת ימני. אבל כשמדובר בתשתית שעליה הכול הכול יושב, החינוך היהודי, נתיב האבות, עוד לא נמצא המנהיג שמציב את הדברים בראש סדר היום.
ופה אני עובר, רק לרגע, להיות חנן קריסטל: נדמה לי שאם בצלאל סמוטריץ’, יו”ר האיחוד הלאומי החדש, יחבור פוליטית אל יו”ר ש”ס הישן, אלי ישי, זה יפתח פתח להגיע ללב של קהלים מסורתיים-מזרחיים חדשים.
אבל בשורה התחתונה, זו לא משימה רק לפוליטיקאים, אלא לכולנו. הבחירות הן לא חזות הכל, ואי אפשר לסמוך רק על המפלגות לטפל בדברים שבנפשנו. אז מה עלינו לעשות כדי שהדור הבא של המסורתיים גם יידע לעמוד מול הלחצים ולהגיד לא לעבודה בשבת, וגם יידע לעשות קידוש מתוך זמירון ולא מתוך סלולרי?
טורו של ידידיה מאיר נכתב ומתפרסם בעיתון ‘בשבע’
תגובות