1
1

אין עדיפות שנייה – טורו של ידידה מאיר

האם נפתלי בנט חושב שאם יגיד מספיק פעמים "ממשלת אחדות" נשכח בסוף מה ומי היא כוללת?

נפתלי בנט. צילום: ערוץ הכנסת

1. נו, אתה בטח מאוד מרוצה השבוע, אמרו לי כמה וכמה אנשים שעוקבים אחרי מה שאני כותב בטור הזה. אתה הלוא היית הראשון לזהות. הרי כשכל המגזר התלהב מ"משהו חדש מתחיל", אתה התרעת נגד הסכנה שבהנהגה של נפתלי בנט את הציונות הדתית. היית אז לבד, והנה, עכשיו כולם מבינים שצדקת.

אז שני דברים: קודם כול, גם לי לקח זמן להתפכח. בקמפיין של "משהו חדש מתחיל" דווקא התלהבתי מבנט. צעיר, מוכשר, מצליח, רהוט, נחמד, מלא כוונות טובות ואידיאולוגיה, עומד בגאון על ערכי הימין. איזה יופי. אל הנער הזה התפללנו. רגע ההתפכחות שלי היה בקיץ 2013, כאשר מתוקף תפקידו כשר הדתות והשר לענייני ירושלים והתפוצות הוא פתח בחגיגיות את רחבת "עזרת ישראל". אגב, איזה שם מקומם זה, "עזרת ישראל". כאילו בניגוד לעזרת הגברים ועזרת הנשים שבכותל המערבי זוהי העזרה של כל עם ישראל (מאז, כבר שמונה שנים, עומדת הרחבה הזאת שוממה, כי עם ישראל, במיליוניו, בוחר כמובן להתפלל ברחבת הכותל).

אבל מעבר לעצם פתיחת הרחבה, מה שגרם לי להבין שיש לנו בעיה קשה עם בנט היה הסרטון שהעלה לפייסבוק שלו. הוא לא עשה זאת כמי שכפאו שד או כמי שכפאו בג"ץ, אלא בהתלהבות. לא כפשרה של בדיעבד עם נשות הכותל אלא כמשהו שהוא לכתחילה. "אני מזמין את כל עם ישראל לבוא ולהתפלל כאן! ללא מגבלות!" אמר בחגיגיות בסרטון. וזה אחרי שהכריז במפגש עם ראשי התנועה הקונסרבטיבית: "אין שום עליונות לזרם האורתודוקסי על פני זרמים אחרים ביהדות, אף אחד לא יותר טוב מהשני!". אמירה כזאת היא לא מעידה חד פעמית, היא תפיסת עולם. ואדם עם תפיסת עולם כזאת, גם אם היא באה מתוך תום לב או בורות, לא יכול להיות מנהיג המפלגה הדתית־לאומית על כל המורשת המפוארת שלה.

זה היה עבורי סימן האזהרה הראשון. רק אחר כך הגיעה ההתנהלות הפוליטית הבעייתית והשטחית, הפרישה הפזיזה והלא הוגנת מהבית היהודי רגע לפני הבחירות, הכישלון המביך והנזק לימין כולו (הרי בגלל כ-1,400 קולות נאלצנו ללכת לבחירות שניות, וחוסר האחריות הזה גרם ללופ שאנחנו לא מצליחים לצאת ממנו עד היום), החזרה לבית היהודי כאילו כלום לא קרה, וחוזר חלילה. שם כבר היה ברור שמה שמעניין את בנט זה להגיע לראשות הממשלה, כמעט בכל מחיר, והאלקטורט של המגזר, הבייס שלו, הוא בידיו כחומר ביד היוצר. ברצותו מחבק וברצותו מזגזג.

אבל הדבר השני והחשוב יותר: לא, אני ממש לא מרוצה ממה שקורה השבוע, כי מחיר ההתפכחות יקר מדי. וחוץ מזה, בכנות? אני בכלל לא בטוח שכולם התפכחו. כן, כן. גם על הטור הזה אני הולך לחטוף מיילים וטוקבקים חריפים כמו בימים ההם של ממשלת ברית האחים עם לפיד. זה מעניין. כולם מדברים על ה"ביביסטים" כל היום. מה עם לדבר קצת על ה"בנטיסטים", אנשים בציונות הדתית שמעריצים אותו בלי תנאי? לקראת הבחירות הבאות – שבהן אין לנו שמץ של מושג באיזו מפלגה ירוץ, אבל מה שבטוח זה שרגע לפני הקלפי בנט יחזר אחרי קולות המגזר – תזכירו לי להקדיש טור לבנטיסטים ולתת בהם סימנים. כי יש סוגים שונים ומגוונים של בנטיסטים, מלייטים ועד רבנים וראשי ישיבות.

2. ואם כבר תופעות אנתרופולוגיות: עד לא מזמן מועמדות לראשות הממשלה הייתה עניין, נכון? לא כל פוליטיקאי, מוכשר ככל שיהיה, ראה את עצמו ראוי לכהן בתפקיד הזה, ובצדק כמובן. להיות ראש ממשלה של מדינת ישראל זה חתיכת תפקיד, חתיכת אחריות. לא כל אחד מתאים, לא כל אחד רוצה. אבל לאחרונה? כולם מרגישים פה בשלים להנהיג את המדינה הכי מסובכת בעולם. לא משנה כמה ניסיון מביא איתו המועמד או כמה מנדטים. השבוע, אם התנתקת מהחדשות, אפילו רק לחצי יום – פספסת מועמד חדש לראשות הממשלה. בכל כמה שעות צץ שם אחר. ולנעליים של מי הם רואים את עצמם נכנסים בכזאת קלות? לנעליים של בנימין נתניהו. נו, שיהיה בהצלחה.

זוכרים את השיח המזדעזע שהיה כאן לפני שנים על החרדים? איך הם מנצלים את העובדה שצריך אותם לקואליציה ודורשים בתמורה כספים "ייחודיים" למוסדות שלהם. שיתביישו להם, סחטנים. אפשר לדבר על הצביעות בטענה האנטי־חרדית הזאת, כי הרי מאות מיליוני שקלים לתיאטרון או לאופרה אף פעם לא נחשבים ל"סחטנות". זו "תמיכה ביצירה ובתרבות", לא משנה כמה אזרחים צורכים את סוג התרבות הזה, בשעה שכסף לישיבות לעולם לא יכונה "תמיכה בחינוך" אלא "סחטנות". אבל עזבו, הוויכוח הזה כבר היסטוריה. היום ראש מפלגת לשון מאזניים לא סוחט תקציבים כאלה ואחרים אלא מנסה לסחוט את תפקיד ראש הממשלה, לא פחות. נכון, יש לי אומנם רק שבעה מנדטים, אפילו שישה, אבל אתם חייבים אותי. אכלתם אותה. אז אתם גם תיתנו לי עכשיו ארבעה תפקידי שרים (בכירים!) וגם תיתנו לי להיות ראש ממשלה ברוטציה. אחרת אני מקים ממשלת שמאל, אין לי ברירה אחרת.

וזה עובר בשקט. וזה מקובל. וזה לגיטימי. אף אחד לא עוצר ואומר: מה הולך פה? איפה הבושה? זה לא שציפינו מפוליטיקאים לצניעות וענווה, אבל בכל זאת, קצת טאקט. קצת מודעות עצמית ליכולות שלכם ולאלקטורט שלכם.

3. בואו נתעכב רגע על ה"אין לי ברירה אחרת". שמתם לב שבכל הנאומים והסטטוסים הארוכים שבנט פרסם השבוע, הוא השתמש בביטוי "עדיפות ראשונה" ו"עדיפות שנייה"? בפתיחת המהדורות של יום חמישי שעבר הוא עמד במסיבת העיתונאים עם פודיום של ראש ממשלה, ואמר עם קול ואינטונציה של ראש ממשלה ולא של מי שיש לו בסך הכול שבעה מנדטים: "כדי שלא יהיו ספקות, הנה סדר הדברים מבחינתי: בעדיפות ראשונה להקים ממשלת ימין. נתניהו, יש לך אותנו, לך תקים ממשלה. אם בליכוד בכל זאת ייכשלו במשימה, אז בעדיפות שנייה אני אפעל להקים ממשלת אחדות לאומית". הלו, נפתלי – סליחה, כבוד המועמד לראשות ממשלת ישראל – אתה עד כדי כך לא מעריך את האינטליגנציה של הציונות הדתית, שאתה חושב שאם תגיד מספיק פעמים "ממשלת אחדות" נשכח בסוף מה ומי כוללת האחדות הזאת?

ובכלל, לא הבנתי את הלוגיקה. כלומר, הבנתי רק את חציה, את העדיפות הראשונה. זה ברור: להצטרף לממשלת ימין כמו שמצפים ממך בוחריך וכמו שמצפה ממך המוסר והיושר. אתה צריך ללחוץ על גדעון סער לבוא איתך אל נתניהו, לא אל לפיד, אבל אתה לא עושה את זה. ואם באמת תנסה, ובסוף לא יסתדר עם נתניהו? אז חבל מאוד. זה לא בסדר. מקומם שבגלל חשבונות עבר משפחתיים, ראש הממשלה לא נוקט מנהיגות אמיתית וסוגר איתך. אבל זה ממש לא מאפשר לך, מבחינה מוסרית, לעבור לעדיפות השנייה. כי העדיפות השנייה במקרה הזה היא לעמוד בראש ממשלה שרוצה לפגוע בכל מה שקדוש ויקר לבוחריך: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל.

ושוב, זה לא יעזור: תקרא לזה "ממשלת אחדות" עד מחר. זאת ממשלת אנטי־אחדות, ממשלת חרם, ממשלת שמאל, ממשלת מדינת כל אזרחיה, ממשלת המשך שלטון בג"ץ, ממשלת ניצן הורוביץ, ממשלת מרב מיכאלי, ממשלת אנחנו לא סופרים את הליכודניקים המסורתיים האלה ומעדיפים את יאיר גולן. טוב, אני אעצור כאן, למרות שאפשר להמשיך ולהמשיך (ואפשר גם להתחיל מההתחלה, לפי סדר האל"ף בי"ת: ממשלת איבתיסאם מראענה…).

אגב, נפתלי, לאן נעלמו בכל הנאומים והסטטוסים שלך, הדיבורים היפים על דאגה לפרנסה ועל היציאה מהקורונה? הרי על הטיקט הזה, ורק עליו, רצת בבחירות האחרונות. "לא קורונה – לא מעניין". אפילו כתבת ספר. אז לאן כל העניין הזה של איך יוצאים מהקורונה נעלם פתאום לגמרי? ובזכות מי?

4. ואם הזכרנו את מרב מיכאלי, תשמעו מה סיפר השבוע הפובליציסט והשדרן ארז תדמור: "לפני שעה קלה פגשתי את מרב מיכאלי וגדעון לוי בחדר האיפור של אולפני חדשות 13. כשטענתי בפניהם שנפתלי בנט מבצע את מעשה הנוכלות הגדול בתולדות הפוליטיקה הישראלית, הם טענו בפניי כי אני מגזים. השבתי בשאלה שיועדה למרב: בואי אלינו לימין, קחי את שבעת המנדטים שלך בראשות מפלגת העבודה, תפני עורף לגוש השמאל ותחצי את הכביש אלינו לימין בתמורה לראשות הממשלה. האם את מוכנה לעשות זאת? לקח למרב מיכאלי בדיוק שנייה להשיב בשלילה. אמרתי לה מיד: זה בגלל שאת אשת עקרונות ואידיאולוגית שמאלית… מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ או תמר זנדברג לא היו מעלים בדעתם למכור את בוחרי השמאל ואת תפיסת העולם שלהם, כדי להגשים את חלומם לעמוד בראשות הממשלה. בשביל אנשי עקרונות זו אפילו לא אופציה, רק בשביל אופורטוניסטים מגלומנים מסוגו של נפתלי בנט".

חריף, תדמור. אפילו חריף מדי. אבל בעיניי חריף יותר מה שנכתב בעיתון הארץ ביום שני בבוקר. דווקא בגלל שזה כתוב במילים יפות ומלטפות: "למרות הכול, בנט", זאת הייתה הכותרת של מאמר המערכת של העיתון. "המגעים להקמת ממשלת אחדות לאומית בראשות יו"ר ימינה, נפתלי בנט, שתשים סוף לשלטון הרעיל של בנימין נתניהו, הם מקור לאופטימיות", נכתב שם. "הפערים האידיאולוגיים בין אנשי מרכז־שמאל לבין בנט, שקד, סער, ליברמן וחבריהם הם גדולים ועקרוניים. למרות זאת, קואליציה שתהיה מורכבת מחיבור שלהם עם יש עתיד, העבודה, מרצ, כחול לבן, בתמיכת רע"ם ואולי חלקים מהרשימה המשותפת, היא חדשות טובות ומעוררות תקווה… אלה אינם ימים רגילים. ישראל זקוקה לשינוי פוליטי כמו אוויר לנשימה… ההבנה המשותפת, ולפיה נתניהו מסב נזק למדינה, למוסדותיה ולמארג החברתי בה, היא הבסיס לאחדות המסתמנת בין הימין, המרכז והשמאל. בשלב הזה, זאת החלופה הטובה ביותר לישראל".

נכון, לא נכתב מפורשות במאמר האופטימי ומלא התקווה הזה מה מתכוונים בשמאל לעשות לבנט שנייה אחרי שייתן להם את האוויר לנשימה ויפיל בשבילם את נתניהו ואת הימין כולו. אבל החיבוק הנלהב וחסר התקדים שמקבל בנט מעיתון הארץ, צריך להדליק אלף נורות אדומות. איפה הימים שבהם כתבו בלהט נגדו כשר חינוך ("שר ההדתה", "מחנך לג'יהאד") וכשר ביטחון ("זילות של משרת שר הביטחון")? איפה הזמנים שבהם הותקף פיזית בוועידת הארץ?

5. אבל מה שהכי מדהים הוא השתיקה של חברי מפלגתו של בנט. אני מניח שהוא הטיל עליהם עוצר ראיונות, ופקודות צריך לקיים כנראה. בסדר, אל תתראיינו. אבל לפחות תתפטרו. אלון דוידי כבר עשה את זה. כנראה הבין מהר מאוד לאן העסק הולך. תגיד, עמיחי שיקלי, אחרי כל העשייה הצבאית והחינוכית שלך, נכנסת לפוליטיקה כדי להקים ממשלת שמאל? נפתלי יושב עם מנסור עבאס ל"פגישה טובה", כהגדרתו, ואין לך מילה לומר? וניר אורבך? ומתן כהנא? נכון, אתם אנשי אמונו של בנט. אבל באמת בכל מחיר? תנו לי לנחש מה הולך אצלכם בקבוצות הווטסאפ "משפחת אורבך" או "משפחת כהנא". ומעל כולם, איילת שקד. מה גורם לך לשתוק בתקופה הזאת וללכת אחרי בנט במדבר, בארץ זרועת שמאלנים? הרי פורסם שאת רצית לעצור אותו לפני הרפתקאת הימין החדש, ובסוף נסחפת לטעות הזו. אז האם גם הפעם תעמדי מנגד? מילא בנט עצמו, הוא מתקשה להתגבר על התשוקה להיות ראש ממשלה. אבל על מה בדיוק את לא יכולה להתגבר? מה, גם את בנטיסטית עיוורת? חשבתי שזה תסביך שמופיע רק אצל מי שגדל במגזר.

הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'. להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת הטור השבועי של ידידיה מאיר בווטסאפ.

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עוד בנושא

עוד מהכותב

דילוג לתוכן