כשרות הג’ירפה בתורה:
“זֹאת הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים. ה אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר. ו וְכָל-בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה–אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ”. [דברים יד]
מעלת גרה: שהיא מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזירה אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק.- רש”י.
ושסעת שסע: שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין… שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי, שמלמטה מחוברות.
ברמב”ם:
[מאכלות אסורות א’ ח’] “אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויים בתורה, שלשה מיני בהמה והם שור שה [כבש] עז. ושבעה מיני חיה איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. הם ומיניהן- כגון שור הבר והמריא שהן ממין השור”.
זמר = ג’ירף:
א. רבנו סעדיה גאון מייחס את הג’ירף לזמר הנמנה בתורה כחלק מהחיות הטהורות “זאת הבהמה אשר תאכלו… איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר” תרגם רב סעדיה גאון: זמר – אלזראפה. זוהי הג’יראפה, שכן הוא שמה גם בערבית.
ב. מתאר הרב עמרם קורח (בספרו נווה-שלום): “מין חיה מבעלי הטלפיים. ידיו ארוכות ורגליו קצרות, ועורו מנומר כעור הנמר, וצווארו כצוואר הסוס, אלא שהוא ארוך וזקוף יותר. ויש לו שני קרניים קטנים”.
ג. הרשב”ץ כותב: “הרבה העידו לי על חיה גדולה, שהוא בלשון התורה זמר…שצווארה ארוך וגופה גדול מאד, עד שכשהיא בתוך החומה, פושטת צווארה חוץ לחומה. והעידו לי כי ראו אותה בפאס”.
ד. בספר תולדות-הארץ [מערכת היונקים פח הערה פו] כתב: “הזמר הוא חיה טהורה, … ורבים מהראשונים יעתיקו שם זמר למין הגיראפפ”ע”.
ה. בספר תבואות-הארץ (החי פ”א עמ’ שסו), כותב: “זמר – מתרגם רס”ג, וכן בתרגום פרסי, אלזראפה, ר”ל גיראפפע. ואין נמצא בארץ, כי אם בחלק אפריקא הדרומי ובארץ אמעריקא”. ובהערה מובא מספרו דברי-יוסף (דף קנט,ב): “ואעיד עדות נאמנה, שבשנת תרי”ד ראיתי כמה גיראפפי חיים, אשר באו דרך ארץ מצרים. והיה לאל ידי לעיין ולהסתכל בהם, ולחקור ולדרוש באיכותם ובמהותם זמן מה. ומצאתי וראיתי שאמת וצדק, שחיה טהורה מעלת גרה ומפרסת פרסה היא, וכל סימני טהרה בה. לכן נכון ואמת ויציב, לתרגם זמר בשם גיראפפע”.
האם יש צורך במסורת?
כפי שכתבנו במאמרים הקודמים, לגבי עופות איננו מסתפקים בשמותיהם הכתובים בתורה ואף לא בסימנים שנתנו חז”ל, ונאכלים רק אלו שיש עליהם מסורת שנהגו לאכלם מדורי דורות. כפי שקבע הרמ”א: “שאין לסמוך על סימנים, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור”. האם גם לבהמות וחיות נדרשת מסורת, או די לנו בסימני הטהרה של מעלת גרה ומפרסת פרסה? מה דינה של הג’ירפה טהרי ברור שהוא ומעלה גרה וגם מפריס פרסה ושוסע שסע שתי פרסות. לכאורה, זוהי סיבה מספקת כדי להכשירו באכילה.
דעה א’:
החכמת-אדם (לו, א -ו) כותב: “אין אנו אוכלין אלא מה שקבלנו במסורת מאבותינו. אם כן אסור לנו לאכול מן החיות, רק הצבי שניכר לנו…כל הסימנים שבעולם לא מהני להתיר, אלא מה שנמסר לנו מאבותינו”. לפי דבריו אין לאכול את הג’ירף שכן אין מסורת רציפה על אכילתו.
דעה ב’:
אולם רבי יוסף תאומים בעל הפרי-מגדים, (שפ”ד פ, א) כותב: שרק עופות אין לאוכלם אלא במסורת; אבל בהמה וחיה – כל שמכיר שמעלת גרה ומפרסת פרסה, די בכך ואין צריך בקיאות לזה. לפי דבריו מותר יהיה לאכול את הג’ירף ולשתות את חלב הג’ירפה.
חיה מוגנת:
אלא שאין להתעלם מכך שאין מסורת רציפה על הג’ירף, כלומר לא ידוע על שוחט בן זמננו שיכול להעיד שראה ששוחטים ואוכלים בשר ג’ירף. מהי הסיבה לכך שהפסיקו לאכול את הג’ירף בדורות האחרונים? יש טוענים שהדבר נובע מכך שלא היה ברור היכן מקום השחיטה בצווארו, שהרי הוא ארוך וזקוף יותר מכל שאר בעלי חיים. להשערה זו אין כל בסיס בהלכה, שהרי להלכה כל הצוואר כשר לשחיטה, ובג’ירף אדרבה יש יותר מקום לשחיטה…
ייתכן שהפסיקו לאוכלו מפני שהג’יראף אינו טעים לחיך, ואולי משום שבשר הג’יראף אינו מצוי, בין השאר משום שהג’יראף הוכרז כ”חיה מוגנת” האסורה בציד.
מתוך מאמר של הרב יוסי שטיינברגר.
תגובות