הכרעה מן הדין או מן הדיין? וגם: הגיע הזמן לשדולה חרדית

היום, (ראשון) כ”ד במנחם אב תשע”ט, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים באשר לאירוע שירה לגברים בלבד, במרכז הקונגרסים בעיר, במסגרתו יופיעו הזמרים מרדכי בן-דוד ומוטי שטיינמץ. בהחלטה האמורה אסר בית המשפט את מימונו של האירוע על ידי עיריית חיפה.

ניכר כי פסק הדין נכתב בחופזה בשל סמיכות הזמנים למועד האירוע (עתיד היה להתקיים מחר, יום שני), וכך גם מצוין בפסק הדין. יחד עם זאת לחץ זמנים אינו “תירוץ” מפני ביקורת.

נשרטט את ציר הזמן למען סבר את האוזן: האירוע תוכנן ביולי 2019, פורסם על קיומו ביום 8.8.2019, יום למחרת כבר נציגי שדולת הנשים יצרו קשר עם העירייה בנושא האירוע, העתירה הוגשה רק ביום 21.8.2019, ביום 22.8.2019, יום חמישי שעבר, הגישה העירייה תגובתה ובאותו היום פרסם היועמ”ש מסמך הנחיות שנכתב לאחר דיון אד-הוק בשל אירועי אירוע ההפרדה בעפולה בתחילת החודש. כאמור הדיון נערך היום, יום ראשון, 25.8.2019.

בפרוטוקול הדיון נטען על ידי עיריית חיפה כי היא מממנת למעלה מ-800 אירועים בשנה לתושבי העיר. חלק מן האירועים שמומנו במהלך השנה היו לנשים בלבד הן במגזר החרדי/דתי הן במגזר הכללי. כך גם החרה והחזיק אחריה עו”ד ויינשטיין מטעם הזמרים ואף הסביר כי אופי האירוע הוא של שירה בציבור, “קומזיץ”, שרבים מן המשתתפים בו הם בני ישיבות צעירים, רווקים, שמצטרפים לשירת הזמרים וכל בר דעת מבין שבנות סמינרים ונשים חרדיות לא יכולות ולא רוצות להתערבב עם קהל כזה בשטחי הכינוס ובוודאי שלא באולם עצמו. שלא לדבר על איסור שמיעת שירת נשים במסגרת אירוע שאופיו הוא שירה בציבור.

שדולת הנשים טענה כי האירוע אינו נושא אופי דתי שמצדיק הפרדה וכי השמעת דברי תורה בתחילתו היא בבחינת “עלה תאנה”

לאמרגן של מרדכי בן דוד, מר שלום וגשל, שנכח בדיון, סרב בית המשפט להתיר להביע עמדתו בשל כך שיכול היה להביעה בכתב קודם לכן והדיון התארך יתר על המידה (השעה כבר 14:38… כך בפרוטוקול).

נציגי פורום קהלת שבקשו להצטרף כידיד בית המשפט והותר להם, טענו בכלליות רבה על אודות האפשרות החוקית לקיים אירועים בהפרדה.

בסופו של דיון לא הוצגה בפני בית המשפט אף אישה חרדית שטענה כי נפגעה מקיומו של האירוע לגברים בלבד.

אחר הדברים האלה ניתן פסק הדין שלא במעמד הצדדים ומסקנתו היא שהאירוע פוגע בשוויון, אינו עומד במסמך הנחיות היועמ”ש ובעיקר – אי קיומו של בסיס עובדתי ומשפטי להחלטת עיריית חיפה לקיים אירוע לגברים בלבד במימונה.

עוד הוסיף בית המשפט לקבוע כי למרות השיהוי מעבר לסביר של העותרת, שדולת הנשים, אין הצדקה לדחות את העתירה אלא רק לפטור את המשיבים, קרי: עיריית חיפה והזמרים, מלשלם הוצאות משפט לשדולת הנשים.

לבסוף המליץ בית המשפט לעיריית חיפה, ובתוך כך משתמעת המלצתו לשאר הרשויות המקומיות בישראל, לקבל החלטה לתמיכה באירוע בהפרדה או למגדר אחד בלבד על בסיס הנחיות היועמ”ש שפורסמו כאמור ביום חמישי האחרון.

אין כאן המקום לבצע אנליזה לשופט היושב בדין, אולם ראוי לבחון את ההחלטה לגופה.

בתי משפט מנהליים, ואף בית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ, דוחים בכל שני וחמישי עתירות אך ורק בשל הגשתן בשיהוי בלתי סביר. אלו החלטות שבכל יום. כך גם נדחות עתירות למכביר בשל כך שהעותר התורן לא הניח תשתית עובדתית מספקת ולו לכאורה לפגיעה לה הוא טוען.

ניתן אם כן להניח כי בית המשפט יכול היה להגיע לתוצאה ולמסקנה שונה בתכלית הקובעת לדחות העתירה מטעמים פרוצדוראליים כבדי משקל, ודאי כאשר בית המשפט ער היה לקשיים שלחץ הזמן עורר אצל המשיבים לעתירה, ולהותיר את הדיון העקרוני לאירוע “תורן” אחר שעתיד להתקיים בעוד מספר חודשים כך שתהיה שהות מספקת להידרש אליו כפי צורכו דווקא בשל עקרוניותו של “נושא חשוב זה”, כלשון בית המשפט.

כך בית המשפט יכול היה לאמץ בשתי ידיים את המשוואה שהונחה בפניו על ידי העירייה בדבר קיום למעלה מ-800 אירועים בתמיכת עיריית חיפה בשנה החולפת, כאשר מתוכם כמה וכמה אירועים בסדרי גודל שונים ובאופיים מגוונים שיועדו לנשים בלבד, הן חרדיות (הופעות, הרצאות וכיו”ב) הן חילוניות (אירועי יום האישה למשל).

בנוסף, בית המשפט יכול היה לקבוע כי לא ניתן לדרוש מעיריית חיפה לעמוד רטרואקטיבית בדרכי הפעולה שהותוו במסמך הנחיות היועמ”ש שפורסמו כאמור רק ביום חמישי האחרון ולאחר שהעירייה הגישה תגובתה לעתירה.

בית המשפט יכול היה, איפוא, לקבוע כי העתירה נדחית תוך הנחייתו את עיריית חיפה לבחון מעתה ואילך את האירועים בהפרדה או המיועדים למגדר אחד בהתאם לקווי הפעולה שבמסמך הנחיות היועמ”ש.

במילים אחרות: המשפט המינהלי, ויותר מכך, רעהו המכונה “חוקתי”, מבוסס על הכרעות ערכיות שמנותבות אל תוך קונסטרוקציות משפטיות, כמו סבירות, מידתיות, הלימת ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לקורא הזהיר והביקורתי יתברר כי אין באמת תשובה אחת נכונה כלפי סוגיה חוקתית או מינהלית, אלא הכול לפי הכרעת היושב בדין.

הכרעות ערכיות, סבורני, מקומן להיות מוכרעות בידי נבחרי ציבור ולא בידי מערכת המשפט שאינה עונה על דרישת ה”נבחרות” וה”ייצוגיות”. כמו שתמצת זאת היטב שופט בית המשפט העליון הטרי, פרי פועלה של שרת המשפטים לשעבר שקד, השופט אלכס שטיין, בקשר עם “איזונים” בין ערכים: “הקביעה כיצד איזון זה ייעשה צריכה להיעשות ביום הבוחר, ולא ביום העותר”. שם גם תמה השופט שטיין על אודות איזונים חוקתיים: “כיצד נדע שבסיס זה (לסברה מהו האיזון הראוי. נ”ר) בא מן הדין ולא מן הדיין שמערכת ערכיו האישיים העמידה את השוויון מעל האוטונומיה? סבורני כי לשאלות אלה אין מענה המניח את הדעת”.

בקצירת האומר, ולצורך המחשת האבסורד החוקתי, ניתן להצביע על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שעל בסיסו גיבש בית המשפט העליון “חוקה” שלמה של זכויות אדם (למרות שחלקן לא נכללו בו על ידי המחוקק במפורש). בסעיף המטרה שבחוק, סעיף 1א, נקבע על די המחוקק כי מטרת החוק היא להגן על כבוד האדם וחירותו כי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לא רק ש”יהודית” ראשונה ל”דמוקרטית”, למצער יש להשוות את משקלה לאחרונה. כל מתבונן בפסיקת בית המשפט העליון ובתי המשפט המינהליים בישראל ייווכח בקלות לדעת מהו המשקל שניתן לערכים דמוקרטיים ומהו המשקל – אם בכלל – שניתן לערכים יהודיים בשאלות חוקתיות ומינהליות.

אולם גם נציגי הציבור החרדי ועסקניו אינם חפים מביקורת. לא ייתכן כי גופים ציבוריים מתאימים, המייצגים את שלומי אמוני ישראל, הציבור החרדי למאות אלפיו, לא יפעילו צוות משפטי ממוקד מטרה ללחום כנגד עתירות מעין אלה. כנגד שדולות-היודעות-טוב-יותר-מהחרדים-מה-טוב-להן. בעד שינוי מערכת המשפט בישראל באופנים שונים ועוד ועוד. והכל בבחינת “ויגזול את החנית מיד המצרי”. אין “משיב ציבורי” או עותר ציבורי המייצג נאותה את בני המגזר החרדי יותר מאשר מוסדות הציבור החרדיים, המפלגות החרדיות ועסקניהן.

כך במסגרת אירוע ההפרדה בעפולה ניכר היה מהדיון הראשון בבית המשפט המחוזי בנצרת עילית (נוף הגליל בשמה החדש), כי באי כוח העירייה טענו בשפה רפה אם בכלל טיעונים רלוונטיים לדחיית העתירה ולבסוף הגדילו לעשות והסכימו עם קבלת העתירה. רק הליך מזורז ולחוץ מבית מפלגת ש”ס – כקרב מאסף – הצליח, אך ורק בשל לו”ז שיפוטי צפוף מידי, לאפשר “טכנית” את קיומו של האירוע בהפרדה בשל כך שהוא התקיים בד בבד עם הדיון האחרון בבית המשפט העליון ובמקביל לו, ושבסופו ביטל בית המשפט, פרוצדוראלית ומבלי להכריע לגוף הדברים, את החלטת בית המשפט המחוזי השנייה לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי הראשונה ולהתיר את קיומו של האירוע בהפרדה.

הותרת הזירה המשפטית, מהצד החרדי, חשופה וללא מענה ראוי ומסודר, כחלק אינהרנטי ממוסדות הציבור החרדיים, היא בבחינת רשלנות בייצוג הציבור החרדי וערכיו. ועל כך יש להצר ולקרוא להקמת זרוע משפטית חרדית בייצוגיות הציבורית.

בסבירות גבוהה ניתן להניח כי ייצוג הציבור החרדי בידי המוסדות הציבוריים החרדיים, באמצעות באי כוח ועורכי דין מהמגזר החרדי בבתי המשפט, יוביל לתוצאות רצויות נוכח הזדהות עורכי הדין החרדיים עם ערכי המגזר החרדי והנפתם בגאון ובעוז. טיעון ערכי עמוק על ידי בא כוח חרדי שונה הוא בתכלית מטיעון “על שפתיים” בידי בא כוח שאינו חרדי שנדרש בשל מיקומו ב”משבצת” כל שהיא, כפקיד ציבורי או כבא כוח בשכר, לטעון במה שאינו מאמין.

שלא לדבר על כך שניתן, אפשר ורצוי, כדרך פעולה משפטית, “להעביר את הכדור” למגרש של הצד השני. אם אירועים בהפרדה במגזר החרדי לא יתקיימו, אין שום סיבה שבעולם שכאלה יתקיימו בכל מיעוט אחר בישראל. אם אירועים לגברים בלבד לא מתאפשרים משפטית, הרי שיש לאסור קיומם של כאלה המיועדים לנשים בלבד הן במגזר הדתי והחרדי הן במגזר הכללי (בכסות של “העצמה” נשית). יש לעתור לביטול אירועים כאמור. מדין השוויון החביב.

ניתן להוסיף ולחשוב על דרכי פעולה מגוונות לצורך חידוד האבסורד שבעתירות כנגד אירועים חרדיים, וכנגד פעילויות חרדיות נוספות שיסודן בערכי התורה והמסורת. אולם ללא תכנון מפורט, ארגון מסודר וצוות חדור מטרה המאמין בה בכל מאודו – בדיוק כמו הצוות של שדולת הנשים – אין לנו הרבה סיכוי.