יידע כל אזרח חרדי, וייזהר

סוף כל סוף ביום רביעי, ב’ בחודש כסליו תשפ”א, 18.11.2020 למניינם, הוגש כתב אישום כנגד שוטר, מפקד צוות מג”ב, אשר הטיח אל הכביש את עו”ד החרדי דב פרנקל בליל שבת קודש, שבת הגדול תש”פ.

יש הגורסים סוף טוב הכל טוב. אולם לא במקרה הזה. כמעט 8 חודשים אחרי שנחשפנו למראות הקשים של יהודי חסידי, לבוש בגדי שבת מסורתיים, עטוף בטלית, מוטח לכביש על לא עוול בכפו על ידי שוטרים יהודים בארץ ישראל, בליבה של ירושלים, מוגש כתב אישום כנגד שוטר אחד בלבד. כתב אישום המהווה תחילתה של פרשה. ממש לא סופה, הרחוק עוד.

כתב אישום שאינו מגולל את מלוא האמת בכיעורה. שני שוטרים היו מעורבים בדחיפתו של פרנקל אל הכביש. בכתב האישום זהותו של השני נעלמה, “זהותו אינה ידועה למאשימה”, כך כתב האישום. כביכול מדינת ישראל – היודעת לאכן את הטלפונים של כולנו – לא מסוגלת לדעת מי נמנה על קבוצת השוטרים המעורבים באלימות כנגד עו”ד פרנקל. אולי זהותו נעלמה לצורכי ריכוך האישום?

כתב האישום מאשים את מפקד צוות מג”ב, הנאשם, בעבירה על סעיף חוק בודד בספר החוקים: סעיף 380 לחוק העונשין – תקיפה הגורמת חבלה ממשית. נשמע חמור? זהו שלא. ריכוך אחר ריכוך.

עצם העלמת זהות השוטר הדוחף השני מכתב האישום ואי האשמתו בצוותא מאיינת מיניה וביה את האשמת השניים בעבירה האמיתית הרלוונטית – תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382 לחוק העונשין, אשר תלויה בנסיבה עובדתית – כאשר חברו שניים לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם. סעיף אישום הקובע עונש כפול לעבירת התקיפה ה”רגילה”.

כך גם כתב האישום, למרות שהוא מציין כי “שוטרים נוספים” עלומים למאשימה התעלמו מפרנקל המוטח על הכביש, התעלמות הכוללת אי סיוע תוך הפטרת “לך הביתה” לעברו, לא רואה משום מה בתקיפה נסיבות מחמירות.

באשר לשוטר המואשם, כתב האישום מציין כי הוא דחף את פרנקל “ללא הצדקה”. מה שכתב האישום שוכח לספר כי השוטר דחף את פרנקל כי הוא חרדי, דחיפה והטחה שנעשתה מתוך רגש של שנאה, של הפליה, של רמיסת כבודו של פרנקל ורמיסת כבודו של הציבור החרדי כולו בישראל. שני עוברי אורח אחרים שחזותם אינה חרדית שעברו בסמוך לא הוטחו לכביש “ללא הצדקה”. אולם מעיניה של המאשימה נעלמו הוראות סעיף 144ו לחוק העונשין אשר דומה שלא נחקקו אלא לשם מניעת אירועי שנאה מהסוג הזה בדיוק – העובר עבירה נגד גופו של אדם מתוך מניע של עוינות כלפי ציבור בשל השתייכות לקבוצה דתית.

ישאל השואל עוד – לכל בר בי רב ברור שהטחת אדם בעוצמה אל הכביש על ידי שוטר “ללא הצדקה” מהווה שימוש לרעה בכוח המשרה, אשר סעיף 280 לחוק העונשין מגדירו כמעשה שרירותי הפוגע בזכותו של אחר. אולם גם סעיף עבירה זה “זהותו אינה ידועה למאשימה”.

לא נותר לקוות אלא שמדינת ישראל, המאשימה, תמצה עם השוטר את הדין למען יראו וייראו ולא נחזה בעסקת טיעון מרככת במסגרתה יחמוק השוטר מלתת את הדין על מעשיו. אמון הציבור החרדי במשטרה ובמערכות השלטון שבמדינת ישראל רעוע עד בלתי קיים גם כך. אם המאשימה, מדינת ישראל, לא תשים זאת לנגד עיניה כמטרה – לשקם את אמון הציבור החרדי במערכות חוק שאמורות – כמה בסיסי – לפעול כחוק, ביושר, בצדק, וללא הפלייה, אינטרס הציבור ייפגע באופן חמור.

בכך הסיפור לא תם. פניות הח”מ אל מפכ”ל המשטרה (מ”מ) ואל השר לביטחון פנים לאורך כל התקופה, ממועד התקיפה ועד היום, לקיום הוראות דין אשר מורות למפכ”ל לפטר את השוטר החשוד, כיום הנאשם, משורות המשטרה ולהוציא הודעה מסודרת על כך לכלי התקשורת, לרבות ואולי בעיקר החרדיים, זאת על מנת להראות כי במערכת אכיפה החוק פועלים כחוק וזכויות האזרח החרדי אינן נתונות למרמס – עלו בתוהו.

הדין חייב את המפכ”ל לפטר את השוטר, כבר כשעלה החשד כנגדו המבוסס בראיות ברורות, אשר רק מנימוקים שעליו להעלות על הכתב יכול שלא לעשות כן. זאת המפכ”ל לא עשה, לא פיטר ולא נימק מדוע אינו מפטר, בניגוד לדין. הדין מחייב את המפכ”ל לפטר את השוטר עתה, כשהוא יצא מכלל חשוד והוגש נגדו כתב אישום מבוסס ראיות ברורות – גם את זה הוא לא עשה.

פניית כותב השורות בעתירה לבג”ץ כנגד המפכ”ל נדחתה. העתירה הבהירה היטב את מעמדו של העותר כעותר ציבורי, בשם כלל הציבור החרדי, ככל העותרים הציבוריים המתקבלים בברכה בבית המשפט העליון בענייני ציבור, דמוקרטיה וזכויות אזרח מדי יום ביומו כמעט. העותר אף צפה את הבאות, כמו שיכול היה כל אחד אחר שעיניו בראשו לצפות, וציין בעתירה את פרצי אלימות השוטרים כלפי חרדים שהיו ושעתידים לבוא במסגרת משבר הקורונה ורמתו הגבוהה של החיכוך בין המשטרה לאזרחים בגינו.

לצערנו העתירה נדחתה לא בלי שנרשם בה בבחינת “לצאת ידי חובה של אמירה”: “אין צריך לומר כי כל אלימות משטרתית שלא לצורך היא תופעה פסולה שיש להיאבק בה. אין בפסק דיננו כדי לגרוע מאמת פשוטה זו”.

אמת פשוטה, תופעה פסולה אשר הדין שם ליבו אליה וקבע בדיוק לשם כך הוראות ברורות בפקודת המשטרה, ובפקודות המטה הארצי. המפכ”ל מתעלם מהן, עתירה לבג”ץ נגד התעלמותו נדחית. אבל בג”ץ מרגיע אותנו עם אמיתות פשוטות על רקע תופעות פסולות. לעשות מעשה ולתת סעד לשמירה על זכויות אזרחים חרדיים – שמקרהו של פרנקל הוא רק דוגמה מיני רבות שצוינו כבר בעתירה ויכלו לנבא את העתיד לבוא – לא. אחר כך מתפלאים על חוסר האמון של הציבור החרדי בבית המשפט העליון ובפסיקותיו.

ומדוע בכלל שמפכ”ל שאמור להיות איש הדוגמא והמופת לקיום הדין והחוק זקוק בכלל לפניות אזרח מודאג כדי שיקיים את הדין? הדבר בלתי מתקבל על הדעת. הדברים חמורים שבעתיים שעה שגם לאחר פניות – החוק נרמס והאוכף הראשי מתעלם ממנו.

השר לביטחון פנים פרסם ב-9.7.2020 מכתב הפותח במילים “אחיי ואחיותיי החרדים”, מכתב העוסק בקשר שבין המשטרה לבין הציבור החרדי בכלל ובמיוחד בתקופת משבר הקורונה. בהמשך המכתב הוא כותב באופן ברור וחד משמעי: “ובמקרים בהם הפעלת הכח איננה טעות בשיקול הדעת אלא זדון – מתוך מניע אלים ממש – אנשים לא רק יענשו אלא גם יוצאו מהמשטרה!”. יוצאו? הצחקת אותנו. האמת שלא. לא מצחיק בכלל. כותב השורות פנה אל השר וזכה להתעלמות מוחלטת.

כשמדובר באזרחים בצבע הנכון ומהמגזר הנכון הכל קורה תוך פחות מ-24 שעות… וכך פורסם ב-Ynet ביום 23.8.2020: “סגן ניצב ניסו גואטה שתועד כשהוא ריתק מפגין לקרקע בהפגנה בירושלים אמש שוחרר בתנאים מגבילים במסגרתם יורחק ל-24 שעות מתחנות משטרה. זאת לאחר שהמחלקה לחקירות שוטרים פתחה בחקירה בעקבות התיעוד.”. מדהים, כשהמערכת רוצה היא פועלת במהירות וביעילות. תוך יום.

אם מישהו סבור היה שתקיפתו של פרנקל היא מקרה יחיד, ראינו כולנו תקיפות על ידי שוטרים חרדים בכל רחבי הארץ. בביתר עילית הוטח דלי על ראשו של ילד. ברכייה בראש לעצור חרדי בבני ברק. אלימות עד כדי זוב דם בחצר בית משפחה חרדית בגבעת זאב שביקשה לקיים טקס חתונה מצומצם. ואלו רק דוגמאות מעטות שתועדו ופורסמו. יש רבות נוספות.

האם המפכ”ל, מח”ש, השר לביטחון פנים ובית המשפט העליון יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר ידינו לא שלהבו את אלימות השוטרים הזאת כנגד הציבור החרדי?

האם יוכלו כל אלה לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר בנינו, שלא לומר לא הרסנו, את אמון הציבור החרדי במערכות השלטון?

מסתבר שוב שאלו פניה של מערכת אכיפת החוק בישראל. יידע כל אזרח חרדי, וייזהר.