1
1

האצבע המאשימה בחוסר האצבעות ל-61 מופנית לדתיים

את האצבע האמשימה על חוסר אצבעות לכדי 61, אפשר להפנות אך ורק למנהיגים הפוליטיים של הציונות הדתית, אלו שלא השכילו להתפצל ובמקום זאת רבים מבני הציונות הדתית נדדו לכחול לבן.

כיפה סרוגה. הציבור הדתי לאומי. צילום אילוסטרציה: לדעת
למצולמים אין כל קשר לכתבה
חור בהבנה

שמונה ימים חלפו מאז נתניהו עלה על הבמה שנתנו לו בציבור הדתי לאומי, והטיח בפניהם כי זהו ציבור עם לב ענק, ואמונה ענקית אבל לא תמיד מבין בפוליטיקה.

דבריו של נתניהו קוממו ובצד לא מעט מהאנשים שישבו שם, וגם כאלו שלא ישבו שם. אולם אם לומר את האמת, נדמה שנתניהו צדק, ויוכיחו זאת תוצאות הבחירות שהולכות ומתבהרות.

די להביט על מצבה העגום של ‘ימינה’ שמונה בסך הכל שישה נציגים בכנסת ה-23, מספר זהה למה שהיה למפד”ל המיתולוגית בכנסת ה-16, בפעם האחרונה שמפלגה זו רצה לבדה (ב-2006 רצה עם האיחוד הלאומי, ובשנת 2009 כבר בא המותג ‘הבית היהודי’).

תמונת המצב הזו של מה שקורה בכנסת החדשה לנציגי הציונות הדתית, יכולה להמחיש את דבריו של נתניהו על חוסר ההבנה בפוליטיקה. אז נכון, יקפצו כולם ויגידו שמעולם נציג של הציונות הדתית לא קיבל לידיו את התפקיד הכי בכיר מבין שרי הממשלה, והראשון לעשות זאת היה בנט, ואולם די להזכיר שגם ליברמן על חמשת המנדטים שלו קיבל תפקיד זה בעבר, ועל כן אין בהוכחת הישיבה בלשכה בקריה, כדי להעיד על הבנה בפוליטיקה.

אם היה רצון להתעלם מדבריו של נתניהו, הנה כעת לאור תוצאות הבחירות לכנסת ה-23, אי אפשר שלא לפתוח את הפצע המוגלתי הזה שהחל בימים שקדמו לסגירת הרשימות, ונותר פתוח עד כה. קשה היה לראות רב בציונות הדתית שנכנס לפוליטיקה, ובחר לעשות מעשה מרמה והפרת אמונים בוטה כמו זה שעשה הרב פרץ לבן גביר. קשה היה אז וקשה גם היום להבין מדוע בנט ושקד לא המשיכו בדרכם שלהם, עם הרבה אמונה בצדקת דרכם והולכים לדרך שתביא אליהם את הימין החילוני והדתי הליברלי, זה שלא רוצה להצביע נתניהו כי הוא מאס בו, אך גם לא רוצה את סמוטריץ’ ופרץ כי זה יותר מידי להם.

במקום זה בחרו השניים לתת יד לסמוטריץ’, להציל אותו מהמבוכה הפוליטית שיצר לו רפי פרץ, ולגרום ביודעין לריצה אל התהום של בן גביר ועוצמה יהודית.

אז נכון, הכי קל זה להפנות אצבע מאשימה אל זה שלא עבר, וששרף 19 אלף קולות, ואולם ניסיתם לחשוב כמה קולות נשרפו בשל היעדר החיבור הטבעי של סמוטריץ’ פרץ ובן גביר, אל מול ריצה נפרדת של בנט ושקד?

אלו שתי הסיבות העיקריות להיעדר האצבעות הכל כך נצרכות לגוש הימין. בריחת הקולות הדתיים לאומיים לכחול לבן, ושריפת הקולות של עוצמה יהודית.

כשיושבים מול הנתונים של ספירת הקולות הכמעט סופית, קשה שלא לראות את הזעקה שנובעת מתוך הציבור הדתי לאומי. קחו לדוגמא את היישוב ‘גבעת שמואל’, מעוז הציונות הדתית. גם שם המפלגה הדתית לא קיבלה את רוב הקולות ומתוך 13,848 קולות כשרים רק 4,000 (כן, מספר עגול) הצביעו ל’ימינה’, ואפילו הליכוד קיבלו יותר מהם ב-279 קולות. אבל לא שם הזעקה המהדהדת לכיוון בנט ושקד, שכן הנתון המטריד הוא מספר הקולות שקיבלה ‘כחול לבן’, והמספר הוא מבהיל: 3,395 – מספר שכל כך קרוב למה שקיבלה מפלגת הציונות הדתית. כאשר רק לשם השוואה, כשחוזרים אך שנה לאחור, מגלים כי אז המספר היה נמוך ועמד על 3,187 קולות, ובמילים פשוטות 200 איש עברו לכחול לבן מהציונות הדתית, ועל כך יעידו המספרים הבאים: בעוד שבכנסת ה-21 הימין החדש לצד הבית היהודי שהיו עם עוצמה יהודית קיבלו יחדיו 4,300 קולות, הנה חצי שנה לאחר מכן בבחירות לכנסת ה-22 מספרם של הבית היהודי והימין החדש שצעדו יחדיו עמד על 4,250 קולות בלבד, וכאמור הבחירות האלו מלמדות על 4,000 קולות בלבד, הנה הם אותם 200 בורחים.

נתון זה מגבעת שמואל הוא מדגם מייצג לחוסר ההבנה הפוליטית שעליה דיבר נתניהו. בנט ידע מראש שחיבור לסמוטריץ לא בהכרח ייטיב עימו, ואת המחיר הפוליטי משלם כעת הימין כולו עם חוסר בשלושה מנדטים להשגת רוב ימני בכנסת. זה היה קרוב להשגת היעד, ובפיצול נכון ועבודה משותפת סך החלקים היה גדול בהרבה מהשלם.

לציונות הדתית יש הרבה מה ללמוד מהציבור החרדי, ולהבדיל גם מהמגזר הערבי, שיודעים לתרגם את כוחם ביום הבוחר.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עוד בנושא

עוד מהכותב