בג”צ התיר להכניס חמץ בפסח לבתי חולים

ברוב של שני שופטי בג”צ אל מול אחד, קבעו השופטים גרוסקופף ופוגלמן כי ניתן יהיה להכניס חמץ בפסח לשטח בתי החולים ברחבי הארץ, זאת לאחר עתירות שהוגשו בנושא.

בדיון שנערך בבג”צ אמר השופט פוגלמן כי אי הכנסת חמץ לשטח בית החולים בפסח, פוגע בזכות לכבוד, בזכות לאוטונומיה ובחופש מדת. “דווקא בבית החולים, מקום שבו מאבד אדם חלק ניכר מעצמאותו ונאלץ להתמודד עם קשיים גופניים לצד ניתוק מאורח חייו הביתי והמוכר, יש לנהוג בו בהגינות ובחמלה, ולשמור ככל הניתן על כבודו, על פרטיותו, על אנושיותו, ועל קיום צרכיו הבסיסיים. הסמכויות הנתונות בידי הנהלות בתי החולים אינן כוללות הסמכה להגביל הכנסת מזון לבית החולים מטעמי כשרות. כמו כן, הפעלת מאבטחי בית החולים – בכל צורה – לצורך אכיפת האיסור על הכנסת מזון לבתי החולים בחג הפסח חורגת מן המגבלות הקבועות בחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור”.

אל עמדתו של השופט פוגלמן הצטרף גם השופט גרוסקופף, שכתב כי הרבנות הראשית מוסמכת לקבוע בנהליה דרישות שונות כתנאי למתן תעודת כשרות, ואולם קיומה של דרישה בנוהל הרבנות הראשית אינו יכול להסמיך מנהל בית חולים לבצע פעולה החורגת מתחום סמכותו. מכאן שמנהלי בתי החולים אינם יכולים להיתלות בדרישה שבנוהל הרבנות הראשית על מנת להצדיק את ההחלטות בדבר איסור הכנסת מזון בפסח.

השופט הנדל שכאמור היה דעת מיעוט בעתירה, כתב כי נוח לה לעתירה זו שלא הוגשה יותר משהוגשה. הוא כתב עוד כי עד היום לא השתמש בביטוי מעין זה ולו פעם אחת במסגרת ההכרעה, ואולם כפי שיובהר – ביטוי זה מתאים בעוצמה לענייננו. מקרה זה, באופן מובהק, לא היה צריך להגיע להכרעה שיפוטית אלא ראוי היה לסיימו בפשרה חברתית.

עוד כתב: ” אין זה מתפקידו של בית המשפט לפסוק בענייני הלכה, אך בכל זאת נדרש רקע הלכתי כדי להבין את מהות המחלוקת והקשיים שמתעוררים בתיק”, ובהמשך נימק זאת השופט הנדל שהינו אדם דתי.

הוא הסביר ונימק בדבריו כי גורם אחד שעשוי להיות מושפע מן ההכרעה הוא קבוצת החולים שומרי המצוות, שרוצים להקפיד על קיום מצוות הפסח. “עבור חברי קבוצה זו אכילת חמץ בפסח היא בגדר איסור חמור. לדעתי, יש לשאוף בכל עוז למצוא פתרון לאנשים אלה. על הפתרון שיימצא להיות פתרון אמיתי והלכתי. בין אם הרצון לשמור על דיני הכשרות – ואף תוך קבלת חומרות – הוא הלכתי-משפטי ובין אם מדובר בצורך נפשי, אין להתעלם מכך. במיוחד נכונים הדברים במדינת ישראל, שמוגדרת גם כמדינה יהודית”.

בפסיקתו שב השופט הנדל והתבטא על ההתערבות של בית המשפט, ובין היתר כתב כך: “בית המשפט חייב להיות מודע לתפקידו וכוחו. יש מקרים בהם חשוב כי יכריע לטובת צד זה או אחר, באופן מלא או חלקי, מהר ככל שניתן. אך יש מקרים, ונראה לי כי זה אחד מהם באופן מובהק, שבהם בית המשפט רשאי לצפות כי דווקא הצדדים, בתבונתם ובחכמתם, יגיעו לפתרון”.

“סבורני כי ראוי למחוק בשלב זה את העתירה ללא צו שיפוטי, תוך הסתפקות באמור לעיל בדבר צורך להגיע לפתרון מוסכם שייתן מענה לכל הצדדים. כאמור, בתיק זה יפה ההסכמה מההכרעה השיפוטית. לסיכום הדברים, קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית תלוי באזרחיה וברצון להכיר בכך שאנו חברה אחת. פסק דין זה ניתן בסמוך לסיומו של חג הפסח. חג זה עומד בצל מגיפת הקורונה. זוהי בעיה קשה וחסרת תקדים, שפוגעת קשות בנפש ובגוף, והיקפה טרם נתחם. כמובן, התקווה היא כי נמצא את הכוחות, הרצון והדרך להתגבר על עניין זה. זוהי בעיה קשה ומורכבת ביותר. אין כוונתי לגרוע מחשיבותן של בעיות “רגילות” יותר. ברם, האחדות והיכולת לתור אחר פתרון מתאים בענייננו חשובות ואפשריות. אכן, נוח היה לה לעתירה זו שלא הייתה מוגשת יותר משהוגשה. ברוח זו פתחתי את הדברים וכך ראוי לסיימם”.

לסיכום גם קבע בית המשפט כי משרד הבריאות והרבנות הראשית יישאו בהוצאות העותרים של 50 אלף שקלים.