קווים לדמותה של צביעות – טורו של נועם זיגמן

“מערכת המשפט הישראלית חייבת לעבור שינוי”. על המשפט הזה מרבית אזרחי ישראל מסכימים. המחלוקת בציבוריות הישראלית, היא על מה ועל הדרך שצריך לעשות, ושם הפערים קיימים.

עזבו רגע את פסקת ההתגברות ויתר הדברים הבוערים. אם יש דבר אחד שצריך לבקר את המערכת רבות, זה על ה’גריל’. לרובכם אין מושג על מה מדובר, ולמען האמת מעטים הם האנשים שכן יודעים במה מדובר, אולם אלו שעלו על הגריל של הפרקליטות – בואכה משטרה, לא ישכחו זאת עד סוף חייהם.

לא על עברייני רכוש באתי לדבר, אלא על אלו מ’הצווארון הלבן’, ואם ניהיה ממוקדים יותר, על הפוליטיקאים ונבחרי הציבור. היו שם לא מעטים שחוו את נחת זרועה של המערכת, את עינוי הדין – פשוטו כמשמעו. זה מתחיל בחקירה מלווה בפרקליטות, ונמשך לאורך שנים ארוכות וקשות.

נבחר הציבור מקבל הודעה על חקירה בחשד לעבירה פלילית שסופה מאסר בכלא. לא נעים. תחשבו על הפוליטיקאי שעובר את מסכת החקירות, הכותרות בעיתונים ושאר הדברים הקשים שנלווים לכך. יום לא יום, לילה לא לילה.

שבע שנים חווה אריה דרעי את עינוי הדין, ולבסוף העבירות שבהן נחשד בתחילה הופרכו, וכל שנותר זה “אפילו לא עכברון” כהגדרת היועמ”ש דאז. ההר שיצרו בפרקליטות במקרה הזה, לא הצליח להוליד לא עכבר וספק אם עכברון זו ההגדרה הנכונה.

בעבר כשישבתי עם בכיר מאוד במערכת המשפט הישראלית לשיחת רקע, שאלתי אותו בין היתר גם על עינוי הדין שעובר דרעי. “תשובתו הייתה ‘חיקור דין’, והוא הסביר, צריכים לעשות חיקור דין גם בחו”ל, דה דבר שלוקח זמן”, הוא אמר.

לדרעי הספיקו שבע השנים ‘על הגריל’ כדי לסיים את הסאגה הזו בהסדר טיעון עם הפרקליטות. ייתכן ואם היה נלחם עוד כמה שנים, גם העכברון לא היה כאן, אך הוא העדיף לשלם 180 אלף שקלים, להתפטר מהכנסת, להודות בעבירת מס ובתמורה לא יוטל עליו קלון ולא יהיה מאסר בפועל.

מאז אישור הסדר הטיעון, חלפה כמעט שנה. במהלכה ישראל הלכה שוב לבחירות ודרעי התמודד לכנסת כשהוא בראשות שס.

כעת יש מי שנזכרו שדרעי לא יוכל להיות שר. למה? אלו הלכו אל חוק יסוד הממשלה, והסיקו כי סעיף 6 עונה להגדרה של דרעי. וכך אומר סעיף 6: “לא ניתן למנות לשר מי שהורשע בעבירה ונידון לעונש מאסר וביום מינויו טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר או מיום מתן פסק הדין, לפי המאוחר, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות הענין, משום קלון”.

ח”כ משה ארבל שמכיר את מערכת המשפט, יודע כי פרשנות של שופט עליון הופכת לפסק דין חלוט, ועל כן מיהר להגיש תיקון לחוק שלא יאפשר פרשנויות, כך שיקבע כי מאסר על תנאי, אינו דין כמאסר בפועל.

די היה בשכל הישר כדי להבין שאם יש קלון או כי אז דרעי גם לא יכול היה להתמודד לכנסת, וההוכחה שאין כי בפרקליטות ובלשכת היועץ המשפטי לממשלה, לא מיהר אף לא אחד לרוץ ליו”ר וועדת הבחירות או לחלופין לבג”צ ולדרוש לאסור על דרעי להתמודד בבחירות. למה? כי גם הם ידעו שלא היה להם על מה להישען. גם הם מכירים את ‘חוק יסוד הכנסת’ שמגדיר מי יכול להתמודד ומי אינו יכול. וכך נכתב: “כל אזרח ישראלי שביום הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו הוא בן עשרים ואחת שנה ומעלה, זכאי להיבחר לכנסת, זולת אם בית משפט שלל ממנו זכות זו על פי חוק או שנידון, בפסק דין סופי, לעונש מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים וביום הגשת רשימת המועמדים טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר בפועל”.

לא זו בלבד, לא רק את חסימתו מלרוץ לכנסת היו צריכים נציגי הפרקליטות לבקש, אלא גם את ביטול עסקת הטיעון, שכן על פי גישה זו, דרעי גם הפר את הסיכום עם התמודדותו לכנסת. ניתן לדמיין, מה היה קורה אילו החליט דרעי שלמרות ההסכם, את 180 אלף השקלים שנגזרו עליו, הוא לא ישלם. סביר להניח שבפרקליטות היו רואים בכך הפרת תנאי, וחוזרים אל כתב אישום ומבטלים את עסקת הטיעון. העובדה שגם הם לא סברו שמדובר בהרחקה לצמיתות מהחיים הציבורים, היא הנותנת גם לעניין מינויו לשר.

כמו אותם צדקנים במערכת המשפט שלפתע נזכרים עכשיו בבעייתיות, גם הפוליטיקאים משמאל מציגים את הצביעות. רק לפני חודשים מועטים בעת מערכת הבחירות, ה’מחנה הממלכתי’ הרים קמפיין בחירות נגטיבי ופוזיטיבי במשותף. בחלקו התחתון של שלט החוצות, תמונות נגטיביות של בן גביר, סמוטריץ ונתניהו. בחלקו העליון הופיע גנץ ולצידו ראשי מפלגות. עבאס לצד מיכאלי, ליברמן, לפיד וגפני, וכן, גם תמונה אחת עיטרה את “הממשלה העתידית”, תמונתו של אריה דרעי. למען הסר ספק, כל זה קרה לאחר ההרשעה בבית המשפט, לאחר שדרעי “יצא מהחיים הפוליטיים”. בימים ההם סברו במחנה הממלכתי שאפשר לראות בדרעי כשותף, כמישהו שהוא כשר לשותפות פוליטית.

השמאל-מרכז, שלא יודע את נפשו בשל ההפסד הצורב, בוחר לתקוף. פעם את בן גביר, פעם את מעוז, פעם את סמוטריץ, עכשיו הגיע תורו של דרעי. המשותף לכולם: שותפיו של נתניהו.

מאז ומתמיד שותפיו ותומכיו של נתניהו היו יעד ומטרה. כעת, זה קורה עוד לפני שהשותפות הוכרזה רשמית באמצעות הסכמים והצגת ממשלה.

הפעם, זה לא יצלח לכם, או כמו שאתם אוהבים לשמוע בימים האחרונים: “קפצו לנו”.