על חינוך הילדים: ומה עם אלה שבקרבנו ?

לכבוד הרב פרידמן,

עד שאתה דן מה לומר לילדים הגדלים בשכונה מעורבת עם חילונים, מה אומרים לילדים שרואים בתוך בית המדרש ובתוך השכונה אנשים שמתלבשים ומתנהגים בצורה שלא כל כך מקובלת עלינו ועושים שאר דברים שאין רוח חכמים נוחה מהם? מה עונים להם כשהם שואלים: הרי גם הוא מתפלל בבית המדרש שלנו?! גם הילדים שלו לומדים איתנו, ומדוע הם יכולים ואנו לא?!

תשובה:

שאלה עדינה זו מוכיחה שאכן, בסופו של דבר אין שום אפשרות לגדל ילדים בסביבה סטרילית שבה הם לא יראו שום דבר שונה ממה שאנו מנסים לחנך אותם. בכל שכונה, בכל קהילה, ואפילו בתוך כל משפחה, נמצא בקלות שיש כאלה המקפידים יותר, וכאלה המקפידים פחות, והשאלה הנשאלת, בצדק רב, היא: מה המסר הנכון שיש למסור לילדים?

ראשית כל, חשוב להבהיר, שאין ספק שנכון להרחיק בפועל עד כמה שאפשר את הילדים מבתים ומחברים לא טובים כדי שלא ילמדו ממעשיהם ולא ייחשפו לתכנים שליליים. אבל יחד עם זה, המסר העיקרי צריך להיות בנוי על ש”אצלנו מקפידים על… אנו, כהורים, שקלנו, בדקנו, והחלטנו שכך ינהגו”. “אנו חברים בקהילה קדושה בה רבינו קובע איך נכון לנהוג, ומה שהוא אומר, מקובל עלינו ללא פקפוק “. זה שאחרים נוהגים כפי שהם נוהגים, אינו ענייננו.

כפי שהסברנו בטור הקודם, לילדים אין קושי לקלוט שיש כאלה ויש כאלה, ואם נטפח את האהבה ונדאג לאווירה ביתית חמימה ונעימה, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, והילדים אשר יגדלו בביתנו יהיו מלאים בגאווה דקדושה וישמחו להמשיך את דרכינו בגאון.

לשם המחשה, ניקח את נושא ההכשרים על מאכלים. שכיח למדי, אפילו באותה משפחה, שיש המקפידים על הכשר מסויים, ואינם מכניסים הביתה מוצרים בהכשר אחר שאחרים מקילים ואוכלים. מה נאמר לילדים? שאלה שלא מקפידים כמונו הם ‘קלי דעת’ ופורקי עול? מה נעשה כאשר אלה הם הורים או קרובים ממדרגה ראשונה?

אם זה יהיה המסר שלנו לילדינו, לא יקח הרבה זמן עד שיתריסו זאת כלפי בני דודיהם ויגרמו למריבות קשות בתוך המשפחה. ומה נעשה אם מדובר בשכן שהוא דיין בקהילה אחרת, מגיד שיעור או סתם יהודי נכבד, שבביתו מקילים יותר מאשר בביתנו?

כמה פעמים קורה שהילד, בסתר ליבו, מחשיב יותר את התנהגותם ואורחות חייהם של השכנים הללו מאשר את שלנו, ואם המסר שלנו יהיה ש’הם לא בסדר’, זה עלול לעבוד כמו בומרנג נגדנו והילד יבעט בכל מה שאנו מנסים לחנך אותו. ראיתי לא אחת שגישות כאלה המיטו בלבול וחורבן לא פשוט בעולמו של ילדים שגדלו והתחילו לערער על כל המסרים והערכים שבהם ניסו לחנך אותם.

דומני שמה שנכון לעשות, זה פשוט לעמוד על כך שאצלנו מקפידים על הכשר פלוני, וזהו. בבית שלנו אנו קובעים את החוקים ואת המנהגים, לא משום שאנו יותר טובים ויותר חכמים מן האחרים, אלא משום שכך דרכו של עולם. כל אחד קובע בביתו הוא איך לנהוג בכל אורחות החיים, ואנו רואים לנכון לנהוג כך!

במאמר מוסגר, בנוסף להנ”ל, חישבו על מקרה הפוך: כאשר ישנם שכנים או קרובים שמקפידים על יותר ממה שאנו מקפידים, מה נאמר אז לילדים? שהשכנים תמימים ונאיביים ולא מבינים שגם ההכשר שלנו טוב מספיק? נא, באמת, ניתן לילד להחליט מי צודק?

יהיו כאלה שיתקוממו ויטענו שכל גילוי של הבנה למישהו שהוא חלש יותר, מעניק לכך לגיטימציה ועלול לגרום להכשרתו, וכתוצאה, הילדים לא יפחדו ולא יירתעו מלאמץ דרך חיים זו.

יש כאלה שמעלים במהירות את הטענה על חוגים שבעיני רוב רובם של החרדים לדבר ה’, נחשבים כאלה שירדו מן הדרך (ואני לא מתכוון דווקא לכת הרפורמים), אחרי שדגלו בגישה פשרנית וסלחנית לכולם. בכך הם מנסים להרתיע אותנו מלהתייחס בהבנה ובדרך כבוד מול חוגים אחרים החושבים אחרת מאתנו.

יש בטענה זו צדק מסויים, במיוחד אם מדובר בחריגה ניכרת שעוברת קו אדום מבחינתנו. אבל עם כל זה, בסופו של דבר, בכל חוג ומחנה, בלי יוצא מן הכלל, יש טובים ורציניים יותר ויש טובים ורציניים פחות. העולם לא מורכב מצבע אחד, ומזג האוויר אינו זהה בכל מקום בכל ימות השנה.

כך זה היה מאז ומתמיד, וכך כנראה זה יהיה עד ביאת הגואל. לא סביר להעלות טענה זו על כל חריגה קלה, ויש אף סכנה בדבר, במקרה שהילד שלנו יהיה קצת חריג ושונה (כפי שאולי נסביר בהמשך, באחד הטורים הבאים, בעזרת ה’).

ודאי שחשוב לדבר עם הילדים ולהצביע על החלקים החיוביים שבמחננו, על התועלת שבעקרונות שבהם אנו דוגלים ועל ההגנה שהקהילה שלנו מעניקה לחבריה בכך שאנו שומרים על ההפרדה מהרחוב ודוגלים בדרכנו.

אבל עם כל זה, הסיבה שהילדים יאמצו את הדרך שלנו, לא צריכה להיות מבוססת על “כי אנו טובים יותר מהאחרים”, אלא משום שכדי להחזיק מעמד בעולם המלא עם כל כך הרבה פיתויים וניסיונות, עלינו להשתייך לחוג או קהילה מסויימת, ולדבוק ללא פשרות בתקנותיה ודקדוקיה, גם אם לא תמיד אנו מבינים שזה נכון.

דברים נפלאים ברוח זו מצינו ב”ספר החינוך”, ומן הראוי להביא כאן את לשונו הזהב:

“מצוה ע”א: שלא לקלל את הנשיא, שנאמר ‘ונשיא בעמך לא תאור…’ (שמות כב, כז). משרשי המצוה, לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקיים גזרותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההיפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור”.

“ומאחר שהממונה לראש, סיבה אל התועלת שאמרנו, הן שהוא גדול להדריכנו בדרכי הדת, או גדול במלכות לשמור איש מרעהו שתקיף ממנו, ראוי הדבר וכשר שלא נקל בכבודו, וגם שלא לקללו אפילו שלא בפניו, וכל שכן בפני עדים, כדי שלא נבוא מתוך כך לחלוק עמו, לפי שההרגל הרע שאדם מרגיל עצמו בינו לבין עצמו הוא סוף מעשהו, והמחלוקת עליו כבר אמרנו ההפסד הנמצא בשבילו”.

הרי לנו חשיבות ההשתייכות לדגל אחד ולהנהגה המותווית על יד מורה דרך, וקבלת דעתו “אם טוב ואם רע” כלשון ספר החינוך, כלומר גם אם לפעמים נדמה שהוא לכאורה ‘לא צודק’, אחר שזה עדיף על פני המציאות שבה כל אחד מחליט לעצמו מתי הרב צודק ויש לשמוע להוראותיו, ומתי לדעתו הרב טועה ואין כל צורך להישמע להוראותו.