“פרידמן”, הוא קרא לעברי כשהבחין בי, “עוד פעם אל תשים תמונה כזו בעיתון!”, על מה אתה מדבר?! “בכתבה שלך השבוע הייתה תמונה מדהימה ביופייה ממקום נופש, יצאו לי העינים! אח, אילו יכולתי לנסוע למקום כזה!”
דבריו התחברו לי לאלה ששמעתי בדיוק השבוע מפי אחד שהתלונן על פרסומי הנופש למיניהם, כשהוא מתבטא שיש ימים שלקחת עיתון לידים עושה לו “רע בנשמה”, בראותו כל כך הרבה מקומות מדהימים ביופיים שאפשר לנסוע אליכם לחופש, והוא מרגיש עלוב ומסכן על שהוא לא יכול להרשות לעצמו לנסוע.
רבים טוענים שאחת הבעיות בדורנו היא, שאנו מוצפים בשפע כה גדול של מידע, שזה פשוט מהמם אותנו. בגלל התקשורת המודרנית, כל דבר שמתרחש בקצה העולם, מגיע לידיעתנו במהירות הבזק. כל תופעה יוצאת דופן, הופכת חיש מהר למשהו מוכר וידוע. אין סודות. הסביבה שלנו התרחבה וקיבלה ממדים עצומים, ללא שיעור וללא גבול.
כתוצאה, בכל תחום שבו רק ננסה לפעול ולצמוח, נגלה בקלות רבים אחרים שכבר ניסו זאת לפנינו והגיעו רחוק מאוד, מעל ומעבר. כל פסגה שאליה נישא עינינו, נמצא שרבים כבר הגיעו שמה וכבשוה. כך שבקלי קלות אנו יכולים ליפול ברוחנו ולאבד את בטחוננו ביכולתנו להצליח ולכבוש אף אנו מקום במרחב.
זה נכון גם מבחינת הדברים החומריים שאנו רוכשים, כגון בתים, ולפעמים אפילו בגדים. מסביבנו צצים וצומחים אלפי דירות גדולות ומרווחות שעשירי תבל רוכשים, עסקים ענקיים ומצליחים מאיימים לבלוע את כל הקטנים מהם, וזה כמעט טבעי שנרגיש קטנים ועלובים מול אלה שכן יכולים להרשות לעצמם ומול אלה שהגיעו רחוק.
גם ברוחניות יש רבים שכורעים תחתם, אחר שהם רואים ושומעים על המיוחדים והגדולים שבינינו שהצליחו ועלו למעלה, וכאשר הם קולטים שאין ביכולתם להמריא ולהתרומם כפי שמסופר על אלו, הם נופלים ברוחם, מתייאשים ופורשים מהמירוץ.
למעשה, כל מה שתיארנו מהווה דוגמה קלאסית איך כולנו עומדים תמיד בפני הבחירה אם להתבונן במה שיש לאחרים ולנו אין, או לבחור (בלי התוספת של “לפחות”) להתמקד במה שיש בידינו וביכולתנו לעשות. בחירה זו, היא שתקבע אם נסתובב כל יום תמיד בתחושה איומה וכואבת של פספוס וייאוש, או אם נזכה להיות מלאי שמחת חיים וחדוות עשייה, ונוכל ליהנות במלואו ממה שהבורא יתברך נתן לנו.
כשם שמובן לכל, שכל מי שמיישר מבט אל תוך מרכז השמש בשמי מרום, מסתנוור, וכתוצאה, הוא יתקשה לראות גם בכל מה שנמצא סביבו, כך הבחירה להתעניין ולבדוק מה שיש לעשירים ולמוצלחים בקרבנו, עלולה לסנוור אותנו ולגרום לכך שלא נהיה מסוגלים להבחין ולראות כלום מכל השפע שכן עומד לרשותנו.
ראיתי פעם רעיון נפלא בספר “ראש הגבעה” (והיא צוואת הרה”צ ר’ פנחס ב’ר יהודה זצ”ל, מ”מ בק”ק פלאצק, מתלמידי רבנו הגאון החסיד ר’ אליהו מוילנא זצ”ל) על הסיבה שלא לדאוג על מה שאין לנו, כיון שבאמת לא חיסר הקב”ה בעולמו שום דבר ממה שאנו צריכים, ויש לכולנו שפע אדיר.
הוא מביא את מה שמסופר בגמרא (בב”ק נ, ב) באחד שהיה מסלק ומפנה אבנים גדולות מרשותו לרשות הרבים. עבר לידו חסיד אחד, והעיר לו: מדוע אתה מפנה אבנים מרשות שאינו שלך אל תוך רשות שהיא שלך?! לגלג עליו אותו האיש. לימים הוצרך אותו איש למכור את ביתו ונשאר בלי קורת גג מעליו.
באחד הימים כשהלך ברחוב, נתקל באבנים הללו שהוא פינה בזמנו לרשות הרבים. אמר האיש: יפה אמר לי אותו חסיד, מדוע אתה מפנה את האבנים מרשות שאינו שלך לרשות שהיא שלך?!
רשות היחיד שלנו, אפשר להפסיד וניתן לקחת זאת מאתנו. לעומת זאת רשות הרבים, היא של כולנו ואיש אינו יכול לקחת זאת מאתנו! הרי השמים והארץ לפנינו, השמש והירח מאירים על כולנו בשווה, והם משותפים לשרים ולנגידים, לעשירים ולעניים. כל השווקים, הרחובות והדרכים, כל הצמחים והפרחים, האילנות המעיינות הנחלים והנהרות, משותפים לכל בני אדם בשווה.
בתי הכנסיות ובתי המדרשות על כל ספריהם, פתוחים, ויש לכולנו רשות להיכנס וליהנות ולהגות בספריהם – הרי שכל העולם כולו לפנינו וברשותנו, וכל הדאגות שיש לנו, הן על הרשות שאינה שלנו… עד כאן דבריו.
כמה אמת יש בתובנה זו. לא צריך להיות עשיר ובעל נכסים כדי ליהנות מנפלאות הבריאה והיופי שיש בעולם. מספיק להתבונן סביבנו, ולראות כמה פינות שקטות יש סביבנו שבהן אנו יכולים לטייל, לנוח ולהירגע קצת. בכל עיר יש גינות ציבוריות מטופחות, מגרשי משחק לילדים ומסלולי הליכה יפהפיים שאנו יכולים לצאת וליהנות שם עם משפחתנו וילדינו.
כמעט כל אחד יכול להרשות לעצמו, לפחות מדי פעם, לנסוע קצת עם המשפחה והילדים ברכבת או באוטובוס לאיזה פינה נחמדה בעיר, או לנסוע לבקר איזה קרוב משפחה בעיירה אחרת, ובדרך ליהנות מנופים נפלאים, או לתכנן לבלות קצת במקום נחמד באיזור, וליהנות שם מאוויר צח ואווירה טובה.
מי שמכיר את בית המדרש הגדול של חסידי בעלזא בירושלים, בנין ומרהיב ביופיו, יבין מה שאמר לי פעם אחד המתפללים שאינו חסיד בעלזא במקורו: אתה לא מבין איזה גן עדן יש לנו כאן! אתם השקעתם ובניתם בנין אדיר ויפהפה, הקמתם ספריה עם עשרות אלפי ספרים. באיזו שעה שאני רוצה, אני יכול להיכנס ולמצוא מנין כדי להתפלל, ללמוד בבית מדרש מרווח ומואר, ממוזג ומתוחזק להפליא, ולמצוא כל ספר שאני צריך. אני אפילו לא צריך לצאת מהבנין כדי להשיג כוס קפה וחלב או לקנות לעצמי משהו לאכול. ממש גן עדן!
את רשות הרבים, איש לא יוכל לקחת מאתנו. היא שייכת לכולנו! כולנו יכולים להיכנס לחנות ספרים ולקנות בכמה שקלים ספרים שאחרים עמלו עליהם במשך שנים! סיפורי מתח בכל הרמות ומכל הסוגים, משחקים וחפצי נוי שאנשים עמלו לייבא ממזרח הרחוק ומכל קצבי תבל, והכל נמצא תחת ידינו ובסביבתנו הקרובה. כמה שפע יש לכולנו, וכמה טוב השפיע לנו ה’ ברוב רחמיו וחסדיו, ובמקום ליהנות ולהתמוגג מכל השפע, אנו בוכים על הדברים שאינם רשומים בטאבו על שמנו, ועל כל מה שאינו בהישג ידינו!
כך שזו לא החופשה היוקרתית שאנו יכולים או לא יכולים להרשות לעצמנו, זו התבונה לשים לב ולהבחין בכל השפע שהיא מתנת אלקים ברוב טובו וחסדו, והידיעה איך לנצל זאת כדי לחיות בשלווה וליהנות מן החיים.
אם רק נשכיל ליזום ולהחליט להתנתק מדי פעם מכל דאגות היומיום ולהתמסר לאווירת הנופש, כדי ליהנות יחד בכל מה שאפשר, אז נוכל ליהנות מהחופש הנחמד והמדהים ביותר. לא במזרח הרחוק, לא בהרי הקרפטים ובמקומות אקזוטיים, אלא נוכל לעשות זאת אפילו בערב שקט של יום חול רגיל, יחד עם הילדים והמשפחה, במרפסת הבית, או אפילו בסלון מעל משחק משותף.
נדמיין שאנו נמצאים כעת בחופש במקום ייחודי במרומי האלפים, מנותקים מכל הסובב אותנו, בלי קליטה טלפונית, ואנו מבלים בצורה נחמדה יחדיו. איזה כיף ואיזה תענוג!
תגובות