בס”ד
על ספסל הנאשמים
הס הושלך. השופט מסמן לקטגור וזה, בלהיטות בלתי מוסתרת, החל: ” …אי לכך, ולנוכח האשמה שאינה מוטלת בספק, בצירוף העובדה שהנאשם מהוה סיכון לביטחון הציבור – אין להקל כלל מהעונש המקסימלי שניתן להטיל במקרים כגון דא”.
בסיום דבריו ניתן האות, והסניגור החל אף הוא לשאת דבריו: “לצערי הרב אני נאלץ לחרוג מהמקובל, ולנוכח ההאשמה החותכת הפעם, ולאור דבריו הנוקבים של התובע, אני מודיע על התפטרותי מתפקיד הסניגור מרגע זה ואילך. ולא זו בלבד אלא מסניגור אף איעשה קטגור, והריני קורא להוסיף על דברי התביעה כהנה וכהנה שנים טובות וארוכים שמרשי, סליחה הנאשם, יבלה מאחורי מנעול ובריח כראוי לפושעים מועדים כמוהו.”
המהלך היכה בתדהמה את הנוכחים. אך מה גדלה התימהון כשהנאשם התבקש למסור את דבריו, וכה יאמר: “כבוד השופט הנכבד שמעתי את דבריהם של נכבדיי הסניגור והקטגור, ודבריהם הנכוחים מייתרים כל צורך להוסיף דבר. הריני מסכים עם כל מה שאמרו.” כאן כבר הרגיש השופט צורך להתערב: “דבריך חמורים ביותר ועלולים להפליל אותך, האם יש לך הוכחות לצדקת דבריך?”
“כבוד השופט, המקרה הספציפי מהווה אינדיקציה קלושה ביותר. בכל פעולותיי ישנם פגמים חמורים, עד שכבר אין הם מעניקים לבעליהם זכות קיום… מכף רגל ועד ראש אין בי מתום, כולי טיט ורפש. מקומי כמצורע מוחלט מחוץ למחנה ו’טמא טמא’ אקרא, למען ידעו כולם להתרחק מחברת אדם בליעל כמוני.”
– האם יוכל אי מי להמליץ יושר על הנאשם, קצת דברי סנגורי’ בכל זאת? תהה השופט.
לחשושים החלו להישמע מאזור הקהל. אך טרם היתה שהות ביד אי מי להביע משהו, כבר נשמע קולו של הנאשם כשהוא פונה לשופט בזעם עצור: “כבוד השופט, הנאשם אינו ראוי להתהלך בין אנשים נורמטיביים. עלול הוא להוות סיכון עצום לאנושות, ואשר על כן אין להתחשב בשום צורה ואופן בלימוד זכות כלשהיא…” ושוב המשיך “אילו כבודו היה מכיר את אישיותי הירודה, היה חורץ את דיני לאלתר, ולא לחיים טובים. אני מתחנן לפני כבודו ביום זה: למען האנושות, למען היושר והצדק, אל תקל במאומה. מַצֵה את הדין עם הנאשם – עד תום.”
“ובכן” מכה השופט בקורנסו “מקבל אני את דברי הקטגור, הסניגור, וה…נאשם, ולאור דבריהם הנחרצים גזר הדין הוא: מאסר עולם בבידוד ללא אפשרות ערעור.”
*******
נראה הזוי? יתכן, אבל התרחשויות כאלו קורות במציאות ב… תוככי חדרי המוח של אנשים רבים המסתובבים בינינו. הסנגור, הקטגור והשופט, כולם מתמזגים לתוך דמות אחד ועורכים שם את הדרמה הנ”ל לעיתים די קרובות!
אנשים אלו אינם חולים חלילה, וגם אינם טיפשים או אידיוטים, הם בס”ה סובלים מ’רגשי אשמה’ קשים, שלחלק מהם הוא לחם חוקם מדי יום ביומו, ואפילו מדי דקה בדקה.
למה להאשים?
רגשות אשם הינן תחושות תסכול וכעס, העולות בעת שאדם צופה בתוצאות מעשיו והן אינן משביעות את רצונו, ובפרט אם היו להן גם כמה השלכות בלתי סימפטיות… טיבן של רגשות אלה שאינן תורמות מאומה לבעליהן אלא אף גורמות לו נזק – תלוי במידת תכיפותן, כאשר במקרים כרוניים הדרך אל דיכאון קצרה ביותר רח”ל.
מובן שאין זה אומר שאם אדם אינו מרוצה ממעשיו, הוא נכנס תחת הקטגוריה של המאשימים, אך כשהעיסוק באי שביעות רצון יוצא מממדיו הרציונליים, והופך למשהו מאיים ונוקשה ובלתי מתפשר, כוירוס עמיד ואכזר, זה כבר מהסימפטומים המובהקים של רגשי אשמה.
אדם כזה נמצא בקונפליקט פנימי, כאשר חלקים בנפשו אינם מסתדרים זה עם זה; מצד אחד הוא כועס על עצמו בגין חלקו בגרימת פשע ברשלנות… ומצד שני הוא מוצא את עצמו לגמרי חסר ישע לנוכח ההאשמות הכבדות הניתכות עליו בלי שום התחשבנות, ופוגעות בשלוות נפשו ובבריאותו, הגופנית והנפשית, ועוד. וכיון שבמקרה האיש הזה קרוב אצל עצמו, והיות ששני חלקי הנפש שייכים לגוף אחד והם נפגשים על בסיס קבוע, הדבר כבר מהווה מטרד רציני ביותר.
שיבוש הליכים
הסובלים מרגשי האשם רואים את התמונה בפרופורציה לא נכונה ודרך כל מיני סטיגמות ותובנות, וגם אם ינסו להוכיחם באותות ובמופתים על היותם חפי פשע ומנוקי עוון לא ישתכנעו בקלות. הם מתבצרים בעמדותיהם ומגוננים על ‘זכותם’ להאשים את עצמם, באופן שקשה מאוד להוציאם ממעגל ההאשמה. להלן נפרט כמה מאותן תפיסות מוטעות על קצה המזלג:
משפטי “הייתי חייב”: שגורים על פיהם ביטויים רבים ברוח ה’למה לא עשיתי’, ו’לו רק הייתי’ פועל כפי שבאמת היה מצופה ממני, כי אז…
ההסתכלות הנכונה: הרי רק התוצאה הלא טובה היא זו שגרמה לו להיות חכם לאחר מעשה, וכיצד זה יוכל לשפוט את שיקול דעתו כשטרם היה ‘חכם’, כשעדיין לא ראה במו עיניו את השלכות ההחלטה?! הרי גם כעת, לו יצייר לעצמו שהוא עומד בפני אותו צומת דרכים, רוב הסיכויים שיתנהג באופן זהה לצורה שנהג אז, והא ראי’ שאז נהג כך… כמובן שאם היה מודע מראש לתוצאות היה מתנהג אחרת, אך האם שייך להרגיש נקיפות מצפון על כך שאיננו נביאים עדיין?
אחריות יתר :‘אני גרמתי ל…’ ‘הכל בגללי’, גם במקרים שלא הייתה לו אפשרית אמיתית למנוע. הוא ‘פורס את חסותו’ על מקום שאינו שייך לו כלל אלא לעבר. יש בו כמיהה עזה לשנות את העבר, ולעיתים הוא חי באשליה מסוימת [תת הכרתית] שיום יבא ומישהו יעשה עבורו את הבלתי אפשרי.
“שאיפה לשלימות ללא פשרות”: כשאני לא מושלם, אני כישלון שלם… זה המוטו של הסובלים מרגשי אשמה על כל צעד ושעל, הם פשוט מזהים את הכישלונות למלוא האופק. מיותר להסביר כמה תפיסה זו חסרת בסיס ואף מהוה מתכון לצרות איומות.
“מעשי מוכיחים על זהותי“: זה שעשיתי כך וכך, או בכך שלא מנעתי מקרה מסוים, סימן והוכחה שבמהותי אני אדם רע/לא מוסרי/טיפש.
נקיפות המצפון כאישור שְׁהִיָה: מצוי שאדם כזה מאמין שאסור לו ליהנות מחיים מאושרים לאחר שכה התנהג, או לאחר שפגע בזולת באופן כה מחפיר, או על כל מיני חטאים שמצא אצלו. והוא רואה בהאשמה המאסיבית שלו כמין עונש, או כפרה, על מעשיו, או הוכחה שיש בו מוסריות ואיננו כה שפל.
כמובן שיש כאן קביעה מוטעית מיסודה. אין שום תועלת ותכלית לגזור על עצמנו סבל, אין זה רצון הקב”ה כלל, וזה גם יכול להביא אל ההיפך ח”ו. התחת ה’ אנו? אולי הכפרה שלנו היא שנתחיל לחיות ברוגע וביישוב הדעת, וככה נוכל להתמקד במה שבאמת מועיל?
– כאמור, מערכת שלימה של אמונות שגויות מזינה את ההאשמות, וגם מוזנות ממנה, ועוד חזון למועד בעזה”י להקדיש להן יריעה בפני עצמה. גם נושא ההבדלים שבין חרטה לרגשות אשם דורש התייחסות נפרדת וכן עוד נקודות הקשורות לנושא רגשי האשמה –
פרק ב’
אז מי כן אשם?
הסיבה האמיתית שבעטיה נעשה האדם מועד לסבול מרגשות אשם עד שהופך לשק חבטות של עצמו, אינה תלוי’ כלל בחומרת אותה מעשה ספציפית שבגינה הוא מאשים עצמו, אלא נעוצה הרבה לפני כן:
כידוע, עם היוולדו מתחיל התינוק בתהליך זיהוי, של עצמו ושל הסביבה, כשבראשיתו הוא עדיין לא מזהה את עצמו בתור אישיות בפני עצמה. רק בהמשך דרכו לומד הילד להכיר את עצמו ואת דימויו העצמי, דהיינו מי אני, מהם תכונותיי וכישרונותיי, ובהמשך גם את ערכו – מה שווה הס”ה של כל הנ”ל. כאן קורה לעיתים שהילד לא מתרגם נכונה את הלך הרוח סביבו, ולא מפרש נכון את היחס של הסביבה אליו, וכתוצאה מכך הוא בונה לעצמו תפיסה ש’אם התנהגותי תואמת את ציפיות הסביבה, מותר לי להיות חלק ממנה’ כשמכלל ה’הן’ הוא שומע גם את ה’לאו’ הנוראי.
התפיסה הזו היא הקרקע הפוריה, וגם ההסבר הטמון מאחורי רגשות האשם, וזהו גם הפשר מדוע הוא אינו מוכן לקבל שאולי הוא לא כל כך אשם. כי בעוד שמדברים עמו על מה שקרה, הוא בכלל רואה את מה שהוא עשה. בעוד שנושאים ונותנים עמו בדברים הטכניים של המקרה – הוא את נפשו צועק! הוא רואה לפניו את אישיותו הבעייתית שרק קיבלה ביטוי בשטח.
לפי דעתו, האשמה מובנת מאליו כי הוא מועד לכך מעצם טבעו. שום טיעונים סותרים לקביעה זו, כדוגמת “הרי לא היית יכול לדעת מה יקרה, אינך נביא” וכדו” לא יתקבלו, כי ברור לו שאישיות כמו שלו מסוגלת לכל הרוע שבעולם. מה שקרה א”כ, אינו כי אם סימן למה שהוא באמת מסוגל!
עם מה שלא שלם, אינני משלים…
כאמור, ההגדרה ל’זיהוי העצמי’ נותרה פתוחה ונתונה לשינוי תמידי אצל ציבור המאשימים, ורק אם מעשיהם יקבלו ציון ‘מתוקן’ סימן שגם הם עצמם כאלה. זהו א”כ מה שקורה למאשים הקלאסי. מעבר לכך ישנה גם רמה ‘גבוהה’ יותר של האשמה העצמית – אלו שלא רק ‘הבינו’ שאין להם זכות קיום ללא תעודת הצלחה ויושר, אלא שבין השאר הם גם גדלו בסביבה הדורשת שלימות מקסימלית בכל תחום, והרי לנו תשלובת מסוכנת.
במקרים אלו נוסף עליהם ‘חובת הוכחת חפות’ תמידית, הם אינם זקוקים להחלטות שגויות מסוימות כדי לעשות להם רע על הנשמה, אלא עצם העובדה שהם חסרי שלימות, כך בעיני עצמם, כבר די והותר כדי לא להמשיך בשיגרה בריאה. הם מאשימים את עצמם על שאינם מצליחים מספיק, כאשר הדבר משליט עליהם דכדוך ועצבות באופן בלתי מידתי כלל. אנשים אלה רדופים ע”י עצמם ללא הפסקה, על מה שאינם עושים ועל מה שכן עושים, על מצוות ועל הליכות ועוד ועוד, כל מקום שנותנים בו את עיניהם נעשה ‘גל של אשמות’.
…אז האם לא הגיע הזמן לנטרל את ‘החלק האישי’ מכל החלטותינו, ולהפנים שערכנו אינו נתון כלל לדיון, אלא נגזר מעצם היותי יציר כפיו של הקב”ה שנמצא כאן בעולם בשליחותו. וכך נלמד לא לאבד עשתונות לנוכח שגיאה, טעות או כישלון, אלא לשקול אותה בצורה אובייקטיבית, עניינית וקרה, ו…ללמוד את הלקח במקרה הצורך?
חשבו על כך….
מוגש ע”י: הרב אברהם ישעי’ה שטרן, יועץ רגשי ופסיכותרפיסט.
לתגובות והארות : gmail.com@4384888
תגובות