ראש הממשלה נתניהו, קנה לעצמו ב’יושר’ את פירוק הגוש שהעניק לו את ראשות הממשלה לאורך השנים האחרונות. הוא קנה זאת בשל אי עמידה במילתו, וקנה זאת בשל אי היכולת שלו להחזיק קואליציה.
לא חייבים להיות חרדי בכדי להבין למהלך של דגל התורה. הכלל הבסיסי של אמון בין אנשים, זו יושרה ועמידה בהבטחה.
נתניהו הבטיח למפלגות החרדיות את החוק החשוב מבחינתם. זה היה יכול להיות חוק גיוס, זה היה באותה מידה יכול להיות חוק שיבטיח הקמת בית כנסת בירח. משניתנה ההבטחה, ראש הממשלה היה צריך לפעול ליישומה. היישום היה צריך להתבצע לפני כמעט 4 שנים, בימים שבין הקמת הממשלה לתחילת כהונתה של הכנסת ה-25. אלא שאז לנתניהו היה חשוב יותר תקציב המדינה. הוויתור ההוא הראשון של המפלגות החרדיות, היה בעוכרם. אחרי התקציב נתניהו בא עם דחייה נוספת ובצידה הבטחה; “אחרי הפגרה”.
בהמשך באה המחאה נגד הרפורמה המשפטית, אחריה באה המלחמה, אחריה תקציב ושלל תירוצים לרוב. בהבטחה האחרונה זה היה נראה אמיתי ומוחשי; אחרי פסח – אחרי הפגרה.
הנה כעת אנחנו עומדים אחרי פסח, אחרי הפגרה, בתחילתו של כנס הקיץ, וסוף המושב האחרון של הכנסת ה-25, ושוב נתניהו בדיבורי סרק. הפעם הוא מספר שאין לו את הרוב להעביר את החוק, ובוא נחכה אחרי הבחירות.
אפשר להיות ציניים ולומר שבדיוק לשם כך צריך למהר עם הבחירות ולהקדימן למועד הכי קרוב שרק אפשר. אבל אם להיות אמיתיים, אם נתניהו לא מסוגל לעמוד במילתו שלו, שלוש וחצי שנים לאחר שהבטיח חוק שהוא הליבה של המפלגות החרדיות, או אז אין שום סיבה להמשיך ולהעניק לו את המנדט לכהן כראש ממשלה.
כמה שזה נשמע עצוב, כמה שאין אלטרנטיבה טובה יותר בצד השני, אבל האמת צריכה להיאמר: אם שותפות משמעותה שרק צד אחד מקבל את מה שהוא רוצה, אז אין מנוס מלפרק את השותפות עם נתניהו.
