איך מתמודדים עם מגורים באזור מעורב, חרדים וחילונים ?

שאלה:

אני (אמא ל5 ילדים כ”י) ומשפחתי גרים בשכונה שהיא בחציה חרדית ובחציה חילונית. הרבה פעמים שואל אותי הבן שלי בן ה-3 וגם הבן מעליו בן ה-4 “מה, הם גויים? איך הם נוסעים בשבת?” וכפי שאתה בטח מבין זה מביך אותנו ואני תמיד עונה לו שהם יהודים שלא זכו להכיר את הדרך. אני לא יודעת כמה הוא מבין את זה.

הרבה פעמים שקלנו אולי לגור בשכונה שהיא יותר חרדית (כמובן שזה כרוך בעלות הרבה יותר גבוהה של הדירה, כמו שכל אחד יודע), ולגדל אותם בסביבה נטו חרדית. השאלה שאנחנו עסוקים בה בימים אלה היא מה באמת עדיף? אולי כדאי שהילד יכיר גם אנשים שונים, שיידע שלא כולם כמוהו? אולי דווקא להיפך? אשמח לשמוע את דעתך בנידון.

תשובה:

אינני מתיימר להכריע ולענות על שאלות כאלו, והייתי מציע לכם להתייעץ עם הרב שלכם מה לעשות למעשה, כי זו אכן שאלה עקרונית שצריכים לבדוק לגופו של עניין, כאשר לוקחים בחשבון את המקום, הרקע המשפחתי של השואל, המצב הכלכלי והאפשרויות השונות העומדות בפניכם.

ובכל זאת, זו אולי הזדמנות להעלות כמה נקודות למחשבה, בנושא שרבים מתחבטים בו, בשאלה מה נכון יותר: לסגור, לחסום, ולבנות חומות גבוהות עוד יותר, או שמא עדיף להשאיר מקום לפתיחות כדי שהילדים ידעו שיש אנשים נוספים השונים מאתנו. זה כולל גם השאלה איך באמת נכון להתייחס לחילונים, ומה נכון ללמד את הילדים בנוגע אליהם.

לפני שנמשיך, חשוב להבהיר שהדברים הנידונים אינם רלוונטיים למישהו שגר בסביבה לא חרדית ומרגיש יותר נעים עם כך, אלא למי שנאלץ לחיות בשכונה מעורבת, בגלל אילוצים כאלה ואחרים. מסופר על יהודי שכל פעם שהגיע לרבו היה מתלונן שהוא גר בכפר ללא מנין עם פריץ שמתעלל בו ועם גויים שמפריעים לו לחינוך הילדים, ורבו היה מעודד אותו שימשיך ויהיה טוב וכו’. פעם אחד הוא הגיע וכאשר רבו שאל אותו: איך הולך? הוא השיב: ברוך ה’ הכל בסדר… תפס אותו הרב בידו ואמר לו: תברח מהר מהמקום, זה לא מקום ליהודי לגור בו!…

בנוסף לכך, לכתחילה, למי שיש לו האפשרות לגור בין יהודים חרדים שומרי תורה ומצוות ובידו היכולת לבחור, ודאי שנכון לעשות כן, ובפרט אם ניקח בחשבון שבכל מה שקשור לחשיפה למרחב הציבורי שאינו מקפיד על צניעות וכדומה, יש לנו אזהרת חכמינו ז”ל שאמרו: אי איכא דרכא אחריתא – צריך לקיים “הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו” (עיין בבא בתרא נז, ב, וברש”י שם).

אבל השאלה היא למי שאין לו ברירה, או למי שיש לו קרובים שהם ברמות יהדות שונות (בציבור בעלי התשובה למשל), מה נכון לעשות? איזה מסר נכון לתת לילדים כדי שיגדלו מחוסנים ועמידים יותר מפגעי הסביבה? בעצם, השאלה נוגעת לכולנו, מצד זה שבסופו של דבר קשה עד בלתי אפשרי ליצור נתק טוטלי, וכולנו חשופים במידה זו או אחרת, בין אם נרצה בין אם לא נרצה.

אילוסטרציה. צילום: יד לאחים.

האמת היא, שילדים קטנים לא חושבים הרבה (אף ששואלים הרבה), ולא מסוגלים להבין רעיונות מורכבים, כך שלפעמים כל הסבר עלול להיות בבחינת “כל המוסיף גורע”. פגשתי פעם ילד של הורה שעסק בחזרה בתשובה. הלה היה משתף את ילדיו בוויכוחים שהוא ניהל עם אנשים חילונים, מה שעורר באחד הילדים את השאלה (בגיל אחת עשרה!) “מדוע אני צריך ללכת עם כיפה?”, וההורים הסתבכו קשות בחינוכו.

מסיבה זו, מומלץ שלא להיכנס עמהם להסברים ולדיונים מעמיקים, אלא פשוט להסביר להם שמדובר בתינוקות שנשבו ולא זכו לשמור תורה ומצוות, ולנו אין שום קשר עמהם עד שיחזרו בתשובה שלימה. אבל אפילו עם גדולים יותר, צריך להיזהר שלא לעורר דיון מעבר למה שהם מעלים כשאלה.

כאברך צעיר גרתי בברזיל הרחוקה, ובמהלך השנים פגשתי רבים שגדלו במקומות שבהם היה ציבור מעורב, נדמה לי שלא אטעה אם אומר שהמעורבות כשלעצמה לא גרמה לבעיות מיוחדות. אין שום קושי לגדל ילדים עם הגישה שאנו בשלנו והם בשלהם, שאנו דוגלים בדרך חיים המסורה לנו מדור דור ושלא מקובל עלינו הדרך של האחרים. ילדים יכולים להבין את זה ולחיות עם זה, במידה רבה יותר, כאשר מדובר במגורים ליד גויים (כגון באירופה ובארה”ב), ובמידה קטנה יותר, כאשר מדובר במגורים ליד יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות.

חוששני, שהבעיה היא בשתי הגישות הקיצוניות: בגישה השמה דגש לבטל, לבזות ולהשפיל את השונים מאתנו, ובגישה המעניקה לגיטימציה ומאפשרת לילדים להיחשף לאורח חייהם של השונים מאתנו (ואני לא מתכוון לשונים מאתנו – לאלה שנוסעים לרבי אחר או דוגלים בשיטת לימוד שונה).

רבים שגדלו בסביבה ובאווירה בה פסלו מכל וכל את השונים, בטענה שאין בהם שום תוכן, לא מוסרי ולא אנושי, הופתעו לגלות ביום מן הימים כאשר באו במגע עם השונים, שזה לא בדיוק המציאות. אינני מדבר על כאלה שגדלו בסביבה שפסלה חוגים אחרים בטענות כאלו (כמו חסידים ליטאים וכדומה), אלא אפילו כאשר מדובר היה בציבור החילוני.

רק באחרונה שמעתי מאברך שגדל בסביבה שחינכו אותו שאלה שאינם שומרי תורה ומצוות נמשל כבהמות נדמו, ואין בהם שום ערכים וכולם גנבים וגזלנים ריקים מכל תוכן וכו’, וביום מן הימים הוא נחשף לציבור כזה בצאתו לעבוד בחוץ, והיה לו ממש משבר אימון כאשר הוא גילה שגם שם יש אנשים ששומרים על רמה מוסרית ממש לא רעה.

מסיבה זו בדיוק, יש כאלה שטוענים נגד כל יציאה לעבוד בחוץ, ונגד כל מגע וחפיפה עם הציבור השונה. יתכן שיש מן הצדק בטענה זו, ואינני מתיימר להכריע או להביע דעה גם בזה, אבל הדברים אינם פשוטים ולא כל אחד יכול לעמוד בזה, והשאלה היא שוב: מה המסר הנכון, שיכול להעניק, עד כמה שאפשר, חוסן וכוח עמידה מול המפגש עם הרחוב?

וכאן אני רוצה להגיע לעיקר: לדעתי, לאו דווקא הגישה המשפילה והשוללת את האחרים, אלא הדאגה להעניק לילדים סביבה חמה ואוהבת, סביבה שבה הם מרגישים מקובלים ומוצלחים, היא מה שיכולה להבטיח שיגדלו בתחושה של “ויגבה לבו בדרכי ה'”, ואז לא ייבהלו ולא יפלו ברוחם כאשר הם יגלו שיש גם בציבור הרחב אנשים טובים ובעלי מדות.

חסידים מספרים על יהודי שהרבה להתלונן ומצא חסרונות בכול, אמר לו רבו במתק לשונו, על משקל הכתוב: “הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאם רובץ” (בראשית ד, ז). “הלוא אם תיטיב” – אם יהיה לך טוב על הלב, “שאת” – תוכל לסבול את כולם ואת הכל, “ואם לא תיטיב” – אם ילך לך ‘רע’ – אז “לפתח חטאת רובץ”, תראה את החטא ואת החסרון בכל דבר!

הניסיון מוכיח, שילדים שמרגישים טוב עם עצמם והם אוהבים את הבית ואת מוסדות החינוך, לא יעלו בהם הרהורי כפירה ושאלות קשות על דרכינו. הם יהיו גאים בדרך אבותיהם ויקפידו על שמירת התורה והמצוות בלי טענות ומענות, ומתוך הזדהות מלאה עם האידאולוגיה שעליה הם חונכו. לעומתם, אלה הכאובים על היחס האישי הלא טוב שקיבלו והם במצוקה רגשית ולא מוצאים את מקומם בסביבה שבה הם גדלים, מרבים לשאול שאלות ומלאים בטענות כרימון “על המערכת”, ורבים מאלה מגיעים למצב שהם מסתובבים בהרגשה של ביש מזל על ש’נעבעך’ נולדו אצל הורים שומרי תורה ומצוות, ה’ ירחם.

ולכן אנו כהורים, בין אם זכינו לגור בשכונות נפרדות ואנו מוקפים באנשי שלומנו שומרי תורה ומצוות, ובין אם נאלצנו לגור בשכונות מעורבות, צריכים לקחת בחשבון שביום מן הימים הילדים שלנו עלולים להיחשף ליותר ממה שהיינו רוצים שייחשפו אליהם, וכדי שהם יהיו מחוסנים ולא יכנסו להלם, עלינו להימנע מלבסס את הגדרתם העצמית על פסילת הזולת מכל וכל, אלא לשים את הדגש על כך שיהיו גאים בדרכם, בבחינת “אתה בחרתנו מכל העמים”, שזכינו להיות בנים למקום ולעשות רצונו בלבב שלם, ואז לא יקרה להם כלום בראותם שגם הציבור הפחות חרדי עושים ברכות ומקפיד על תפלה בציבור, ולא יהיה להם משבר אימון בראותם שגם חילוני למהדרין יכול להקפיד על כספי הזולת.

כמובן שלנושא יש היבטים נוספים, אבל בגלל מגבלות המקום נסתפק במה שהעלינו עד כה.

הרב אהרן פרידמן – מחבר הספרים “גם אתה יכול”, “כבדהו וחנכהו”, “להצליח בחברה”, “להתמודד”, “אפשר לצאת מזה”, “הדרך להערכה עצמית”.