סיכומו של נס חג הפורים מופיע במגילת אסתר במילים ספורות: “ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר”.
בנוסף לפירוש הפשוט, אומרים חז”ל: “אורה – זו תורה, שמחה – זה יום טוב, ששון – זו מילה, ויקר – אלו תפילין“. כלומר, נס פורים בא לידי ביטוי לא רק באורה ושמחה כפשוטם, כי אם ובעיקר בחיזוק ארבע המצוות הללו, המיוחדים בכך שהן “אותות” המזכירים ומגלים את הקשר בין הקב”ה לבין עם ישראל. שכן, המן הרשע לא יכול היה לסבול את הייחודיות ואת השוני של עם ישראל, ומטרתו להשמיד את עם ישראל היה כדי למחוק את הייחודיות ושוני זה. כאשר גזירתו בוטלה – חזר ובלט שוב הייחוד של עם ישראל המתבטא, כאמור, בעיקר בתורה, יום טוב, מילה ותפילין.
מדוע נבחרו דווקא ארבע מצוות אלו להיות “אותות”? “אות” מטרתה לציין ולהדגיש את השוני של נושא ה”אות”, ואילו דווקא ארבע מצוות אלו, ניתן למצוא אותן להבדיל גם אצל אומות העולם. למשל: תורה – גם אומות העולם מכירים בחכמה הגדולה שישנה בתורה, ככתוב: “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים”. יום-טוב – גם אצל אומות העולם קיימים ימי חג. מילה –גויים רבים מלים עצמם (מסיבות אלו ואחרות). תפילין – הינם אות וסימן לנושא אותם, שהוא משתייך להקב”ה (כפי שנאמר “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך – אלו תפילין שבראש) כך – להבדיל – נוהגים בני אומות שונות לשאת על גופם סימן היכר המגלה לאיזו אומה או שבט הם שייכים.
ההסבר לכך: האותות באו להבליט את ההבדל בין ישראל לעמים, דווקא ביחס לנושאים בהם ניתן למצוא דמיון כלשהו ביניהם. בנושאים בהם אין כל אפשרות למצוא דמיון – אין צורך באותות.
במילים אחרות: האותות אינן באות לגלות את ההבדל שבין הנשמה היהודית לבין אומות העולם. משום שאין שום דמיון ביניהם (כמוסבר בספר ה”תניא”). האותות באו כדי לציין ולהדגיש את ההבדל בין הגוף של היהודי לבין הגוף של אומות העולם, למרות שמבחינה חיצונית לא נראה הבדל ביניהם. האותות הללו מגלות את קדושת הגוף היהודי ואת העובדה שהוא שונה לגמרי מאומות העולם. אף הפעולות הגופניות שעושה הגוף היהודי, כגון: אכילה, שתיה, פרנסה וכד’, גם הם חדורות בקדושה כיוון שהם נעשות לשם שמים כנאמר במשלי: “בכל דרכיך דעהו”, משום שקדושת היהודי אינה תוספת, אלא היא עצם מהותו של הגוף היהודי ובאה לידי ביטוי בכל ענייניו ומעשיו.
עניין זה מגיע לידי ביטוי דווקא בארבע המצוות הקרויות “אותות”!
- תורה. בתורת החסידות מובא ש”אורה – זו תורה” הכוונה היא לתורה שבעל-פה. לפיכך נאמר “אורה”, בלשון נקבה, ולא “אור” (כפי הכתוב: “תורה אור”), משום שהתורה שבעל-פה היא בבחינת “מקבלת” מן התורה שבכתב.
בהתאם להסבר זה נבין מדוע נבחרה אות זו לציון ההבדל בין ישראל לעמים. התורה שבכתב מגיעה ממקום של אמונה ולמעלה מן השכל. לעומתה התורה שבעל-פה כוללת דיונים שכליים במגמה להבין את הנאמר בקצרה בתורה שבכתב, תוך כדי שימוש בהיקשים ו”קל-וחומר”, וכיו”ב. למרות זאת גם בתורה שבעל-פה צריכה להיות גישה של אמונה. אין אדם חפשי לפסוק הלכה על פי שכלו, במקרה שהדבר מנוגד לדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים שפסיקותיהם נתקבלו בתפוצות ישראל. השכל בלבד אינו קובע בענייני תורה כי אם אמונה ויראת שמים. “כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת”. אמנם יש צורך ב”חכמתו”, אך בלי “יראת חטאו” אין כל ערך לכך.
משום כך נבחרה התורה שבעל-פה דווקא לשמש כ”אות” להבדיל בין ישראל לעמים. משום שבה מודגש ההבדל בין ישראל לעמים שאצלם השכל הוא הקובע לעומת היהודי שמשלב בין השכל והאמונה.
- יום טוב. מצוות השמחה באה לידי ביטוי בבשר ויין וכד’. למרות שגם אצל אומות העולם האמצעי לשמחה דומה. אולם אצלם בדרך כלל זה מביא לידי הוללות, לעומתם, שמחת החג אצל יהודי מביאה לתוספת יראת שמים וקדושה, אפילו בפורים שמצוותה “עד דלא ידע”.
- מילה. על מצוות מילה נאמר: “ששון – זו מילה”. מדוע שש היהודי במצווה זו? הרמב”ם אומר משום שהמילה מחלישה אצל הנימול את תאוות העולם הזה. יהודי מחליש את התאווה כדי להוסיף בקדושה – ועל כך הוא שש ושמח מאד. מאידך, הגוי מל את עצמו כדי למנוע מעצמו סבל גדול יותר.
- תפילין. הפרשיות, הבתים והרצועות של התפילין נעשים מעור בהמה. מניחים אותם על הראש ועל הזרוע כדי שנשעבד את הנשמה שהיא במוח ואת תאוות ומחשבות הלב, לעבודתו יתברך בהתאם לתוכן הפרשיות שבהן, שמתחיל מהפסוק: “שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד”, והנכונות לקיים את תוכנן.
ונשאלת השאלה: הרי העיקר הוא התוכן, ומדוע, אם כן, אנו משתמשים לשם כך דווקא בעור בהמה ועוד בצבע שחור, שני פרטים המנוגדים לפאר ויופי הדרושים לבטא תוכן נאצל זה? אלא שהיהודי מניח את התפילין בשמחה, גם אם אינם בלבוש מפואר מבחינה חיצונית, וזאת – אך ורק כי כן ציווה הקדוש ברוך הוא. הגוי, לעומתו, מסוגל לראות שגב ואצילות רק בסמלים בעלי פאר והדר חיצוניים שמתקבלים בשכל. לעומתו, היהודי מקיים מצוות משום קבלת עול שמים, מבלי לחפש את ההיגיון האנושי שבהן.
המן הרשע רצה לפגוע במצוות המבדילות ומאפיינות את היהודי ואת גופו כאשר הוא עוסק בגשמיות, משום שמצוות אלו הרגיזו את המן. לגבי מצוות הקשורות בנשמה ובקדושה גלויה וברורה – יכול היה המן להבין שיש ליהודים את המיוחד להם, אך לקדש את החיים הגופניים, להיות שונה גם בחוץ, את זה לא רצה המן הרשע לקבל – ולכן זמם להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים.
לפיכך, כשניצלו היהודים מגזירת המן, תיקנו את חג הפורים המתבטא בעניינים גשמיים כמו סעודת פורים, ושתיה “לבסומי עד דלא ידע”.
נס פורים הביא ליהודים אורה ושמחה וששון ויקר – כפשוטם של דברים – אך בעיקר הציל הנס הזה את הייחוד והשוני של עם ישראל כפי שהוא מתבטא באותות של – תורה, יום-טוב, מילה ותפילין, כדרשת חז”ל.
ההוראה המעשית לזמננו: עלינו לקיים את המצוות, תורה, תפילין, מילה וחגי ישראל ולזכות בהן את הזולת. ונזכה לאורה ושמחה וששון ויקר עד ש”רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם”, בגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו שגם אז “ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם”.
תגובות