הייתי אז נער צעיר, בן 14. השבת יצאה וההודעה הקשה הגיעה ופילחה את הלב של כולם, של כולנו. נחשון וקסמן הי”ד, נרצח על ידי מחבלי חמאס בעת שסיירת מטכ”ל ניסתה לחלצו.
ראש הממשלה רבין, לא היה מוכן לנהל שום מו”מ עם חמאס. המטרה הייתה לנסות להחזיר את וקסמן בחיים. הטרור הפסיכולוגי באמצעות קלטת הוידיאו שיצאה ממקום השבי, הייתה קשה, אך גם היא לא הכריעה את רבין. הוא החליט שלא לנהל מו”מ עם טרוריסטים.
כשיצאה השבת ועימה גם באה ההודעה על מה שקרה 20 שעות קודם לכן, כולם היו מאוחדים. שעות מאוחר יותר, האחדות הזו באה לידי ביטוי בהלוויית ענק.
כנער בן 14 הלכתי עם אבי ז”ל להר הרצל. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, ומספר רב של אנשים היו שם. חרדים, דתיים, חילונים. כולם.
כמעט 30 שנה אחרי, ואיפה אנחנו נמצאים. אותו ארגון טרור נתעב רצח שישה מתוכנו, ובמקום שהעם כולו יהיה מאוחד נגד הארגון הברברי הזה, לפעול בעוד סנקציות נגדו, לעשות הכל כדי שאחרון המחבלים יצטער על מה שנעשה כאן בהוצאתם להורג של ששת היהודים שנחטפו והוחזקו אחד-עשר חודשים, לפתע אנחנו מגלים את השישי באוקטובר במלוא עוצמתו.
הפירוד שהיה כאן לפני השביעי, חוזר ובגדול. קריאה להפגנות, למרי אזרחי, קריאות רוצח נגד ראש הממשלה, ושום מילה נגד חמאס. אם לא די בארגונים שמצאו את הזמן לחזור למחאות נגד ראש הממשלה, הנה הפעם קפץ לבריכה גם יו”ר ההסתדרות.
אני מתבונן מהצד ותוהה, איך ייתכן שבמקום לדרוש הפסקת הכנסת סיוע, חשמל, מים, ובעצם לעשות את כל מה שעשינו בשמיני לאוקטובר, במקום זאת הדרישה היא לתת פרס לטרור. הוצאתם להורג שישה ישראלים? אז אנחנו נכנע וניתן לכם את מבוקשכם, לא סתם מבוקשכם, אלא כל שתבקשו.
למען הסר ספק, אני סבור שמדינת ישראל מחוייבת הייתה להשיב את כל חטופיה מזמן. היא הייתה צריכה לעשות זאת בכל מחיר, אבל לא במחיר שהעם והמדינה ישלמו, אלא שהצד השני ישלם.
זה לא קרה עד עתה, אז הגיע הזמן שזה יקרה מעתה. מנהיגות נבחנת בדיוק בשעות האלו, האם היא נכנעת ללחצים מבחוץ, או שעושה את שמוטל עליה כדי להחזיר את ילדיה.
