עשרות תלונות הוגשו לנציב תלונות הציבור נגד שופט בית המשפט העליון יצחק עמית. את התלונות הגישו אזרחים בישראל, שסברו כי יש לראות בכס השיפוט של בית המשפט העליון, מישהו שהוא נקי כפיים וישר. את הצעד האקטיבי שעשו אותם עשרות אנשים, נמנעו מיליוני אנשים מלעשות, אך גם בליבם היה נגד יצחק עמית. איך אני יודע? כי אני למשל אחד מהם.
חודשים ארוכים לקח לנציב תלונות השופטים אשר קולה לפרסם את מסקנותיו על שלל התלונות, אך היום (רביעי) זה קרה סוף-סוף. על חלק מהתלונות כתב שהן נדחות ומוטב שלא היו מוגשות. אחרות הוא דחה, אך העיר כי הערות שונות על דרך התנהלותו של השופט עמית, ועל תלונה אחת הוא מצא שהינה מוצדקת, תלונה שעסקה בניגוד עניינים של עמית בפרשת נבחרת הדירקטורים.
כלי התקשורת כולם מיהרו לעלות את הכותרת לידיעה הראשית, אך היה מדהים לראות כיצד בתקשורת השמאל, ממהרים להמתיק את הגלולה, כשלצד הכותרת המרעישה על ניגוד עניינים של שופט העליון, יש מי שממהרים להצמיד לכך גם את העובדה שמרבית התלונות נדחו, או להדגיש שהנציב קבע שיצחק עמית אינו עבריין בנייה.
לא פחות מדהים היה לקרוא את תגובתו של השופט עמית שהגיב: “מתוך עשרות תלונות שהוגשו, נמצאה אחת בלבד מוצדקת”. כלומר, העובדה שהוגשו עשרות תלונות נגדו ואחת מהן נמצאה מוצדקת, יש ברוב לבטל את המיעוט.
כפי שכתב אתמול בתגובה לדבריו של סמוטריץ’: “לא יסיטו אותי מדרכי”, כך בדיוק גם במקרה הנוכחי, עמית בוחר להמשיך בדרך שלו, אין סליחה, אין טעיתי. המקסימום שכתב: “אקח את הדברים לתשומת ליבי”.
דמיינו רק שעבריין מגיע לשיפוט בפני השופט עמית, ובסלו מספר אישומים רבים. על כולם זיכה אותו השופט, אך רק באחת מצא כי הוא אשם. האם השופט עמית היה גוזר עליו עונש, או שמא אומר שכל העבירות האחרות שבוטלו, מזכים אותו גם על העבירה שעשה?
אפשר להיתפס רק לתלונה האחת שנמצאה מוצדקת, אך כדאי גם לקרוא את בין השורות של נציב תלונות השופטים, גם בתלונות הנוספות שקיבל לידיו, ושהחליט לדחותן. טוב לקרוא את הערותיו גם באלו, כך למשל את ההערה בפרשת עו”ד מון גור שם כתב: “במבט צופה פני עתיד, כי ככל ששופט נותן למאן דהוא ייפוי כוח, שומה עליו לעקוב אחר השימוש שנעשה בו”.
אפשר גם להסתכל על ההערה בתלונה על היותו צד להליך שיפוטי, שם העיר הנציב כי “ראוי למען מניעת תקלות וחשש לניגוד עניינים עתידי, לעגן חובה זו בתקנות או בהנחיות נשיא, הן בהליך אזרחי והן בהליך פלילי, כך שחובה זו תוטל במישרין על שופט (לרבות שופט בית המשפט העליון) שהוא בעל דין”.
אפשר גם להביט על ההערה הנוספת שהוגשה בתלונה על מעורבות לכאורה של יצחק עמית במחיקת כתב אישום. “‘דרך המלך’ הייתה לדווח על ההליך ולפעול באופן רשמי להסדרת מעמדו של השופט בהליך”.
וזה ממשיך גם בתלונה על ניגוד עניינים בענייני עיריית תל-אביב, בה העיר הנציב כי “גילוי נאות היה מונע את התלונה”. נכונים הדברים גם בפרשת אקרו נדלן, וגם בתלונה על רשמית המניעויות שבהן כתב הנציב: “לו היה מכליל את חב’ אקרו נדל”ן ברשימת המניעויות – יכול שהתקלה הייתה נמנעת”. ו”ששומה על השופט להודיע על כך לבעלי הדין שלפניו בהליך שבו קשור אותו גורם”.
וכמובן ישנה גם את ההערה על ביתו של השופט במבשרת ציון, שעליה קבע הנציב כי “מותר השופט מן האדם ה’רגיל’ ועל שופט הרוכש נכס לבדוק ב’שבע עיניים’ כי אכן אין בנכס חריגות בנייה, כשם ששומה עליו לדאוג לקבלת תעודת גמר מיד בתום הבנייה”.
כלומר, למרות שהתלונות נדחו, ריח רע עלה מכל אחת מהן, עד לכך שהן היו צריכות להתבהר על ידי נציב תלונות הציבור, כשלשופט עמית אין בכלל מחשבה שנעשה דבר רע ופסול.
זוהי כנראה “דרכו” של השופט יצחק עמית. ללכת בדרך שלו. זה נכון לגבי כל אותן תלונות שהוגשו, וזה נכון גם בדרך ניהול המדינה דה-פקטו, כאשר האיש שלא נבחר על ידי הציבור, סבור שבכוח שנטל לעצמו, הוא רשאי לעשות כל שיחפוץ.
פרסום הדברים על ידי נציב תלונות הציבור, לא נקטו במהלך ממשי נגד יצחק עמית, אך הוצאת הדברים לעיון הציבור כולו, לצד ההערות גם בתלונות שנדחו, יש בהם כדי ללמד עוד נדבך על השופט יצחק עמית.
