הבחירות לכנסת הוקדמו שוב, ובעוד אחרים מצביעים על בעיות משילות ודורשים לעלות את אחוז החסימה על מנת לשוב למצב שבישראל מתמודדות מספר מפלגות גדולות, ופחות מפלגות קטנות וסקטוריאליות, ד”ר אסנת עקירב, ראש החטיבה למדעי המדינה באקדמית גליל מערבי המתמחה בפוליטיקה ארצית וגלובלית טוענת כי אחוז ההצבעה כיום – סביר, ומצביעה על בעיה אחרת.
“זו ‘אותה הגברת בשינוי אדרת’, כשמבנה הקואליציה הבאה ייראה אותו הדבר עם תנודות קלות בתוך הגושים. הדבר יעלה מליארדים למשק והגרוע ביותר- נמשיך לקרטע מול מפלגות שמושכת לכיוון המדיני בלבד ולא מייצגות אותנו כאזרחים בנושאים שבנפשנו על פי צרכים דמוגרפיים וסוציו-אקונומיים של אוכלוסיות דוגמת טיפול בפשיעה ואלימות, בבריאות ובתחבורה, כי שיטת הממשל והבחירות בישראל דפוקה מיסודה כשכבר לא קיימת בשום מקום בעולם המערבי שיטה כזו למעט הולנד ואנחנו”.
עוד מדגישה עקירב כי “בניגוד לעבר שנושא של מפלגות לא דמוקרטיות היה נחלת החרדים, הרי שהיום כבר ב-3 מפלגות חילוניות מימין ועד שמאל אדם אחד בלבד קובע את הרשימה, בלי שום יכולת השפעה מצד האזרח הקטן. לנו כציבור פרטני אין כיום כמעט שום השפעה למי שאמור לייצג אותנו, כשבמהלך השנים הניתוק בין הפרלמנט לאזרח הפשוט הולך ומתעצם. גם המחוזות במפלגות דוגמת הליכוד הן סוג של ‘פייק מחוזות’ כי אם הליכוד יורד במספר המנדטים כפי שקרה במערכות האחרונות אז נציגי המחוזות נדחקים למקומות לא ריאליים”.
בראיון ל’לדעת’ היא מסבירה, “הבעיה שאני מציגה היא, שזה לא משנה אם הבחירות מתקיימות עכשיו או שהם יתקיימו במועדם. זו תהיה אותה הגברת בשינוי אדרת פלוס מינוס, עוד מפלגה חדשה, עוד מפלגת אוירה, אבל באופן מהותי – האזרח הבודד שרוצה ייצוג משמעותי ושיהיה לו חבר פרלמנט לעבוד מולו – לא מתקיים”.
לדבריה, זה “בניגוד לדמוקרטיות אחרות בעולם”. ד”ר עקירב מוסיפה כי “כל עוד השיטה כפי שהיא היום לא תשנה את פניה, נמשיך לקבל את אותו פורמט של ממשלה שמורכבת מהרבה מאוד מפלגות קטנות, הקול של האזרח לא נשמע, ובעצם כשמנסים לחשוב על העתיד של המדינה, לנו, לאנשים שנמצאים בסוף המערכת, אין ביטוי”.
מאז קום המדינה, עלה הנושא של שינוי שיטת הבחירה על סדר היום הציבורי פעמים מספר. שיטת הבחירות בישראל היא שיטת הבחירות היחסית-ארצית, באמצעותה בוחרים אזרחי המדינה את נציגיהם לכנסת. מספר המושבים שכל רשימה מקבלת בכנסת הוא יחסי למספר המצביעים בעבורה, בתנאי שמניין הקולות הכשרים עולה על אחוז החסימה.
במהלך השנים, הוצעו חלופות רבות לשיטה הנוכחית, בהן: חלוקת המדינה ל-120 אזורי בחירה וקיום בחירות רוביות-אישיות, יצירת שיטת בחירות מעורבת במסגרתה חלק מהנציגים יבחרו בבחירה רובית-אישית, במחוזות בחירה, ואחרים בבחירה יחסית ארצית, מתן זכות ראשונים למי שעומד בראש הסיעה הגדולה להרכיב את הממשלה, העלאת אחוז החסימה ועוד מגוון הצעות.
בשנת 1992 התקבלה החלטה ליצור שיטה מעורבת המשלבת בין השיטה הנשיאותית ובין השיטה הפרלמנטרית–יחסית, הנהוגה בישראל ולכן תוקן שוב חוק יסוד: הממשלה, ובו נקבע כי בישראל תונהג שיטת בחירות כפולה: בחירה ישירה לראשות הממשלה ובחירות למפלגה בכנסת בשיטת הבחירות היחסית. בשיטה זו הצביעו האזרחים באמצעות שני פתקי בחירה, באותו מועד.
באמצעות הרפורמה האלקטורלית קיוו מקבלי ההחלטות לחזק את הדמוקרטיה על ידי מתן האפשרות לציבור לבחור את ראש הממשלה באופן ישיר ואישי ובכך לצמצם את תלותו בכנסת ובמפלגות הקטנות ולחזק את המשילות השלטונית. תקווה נוספת הייתה לצמצם את השפעתן הלא פרופרציונלית של המפלגות הקטנות ולצמצם את השסעים על ידי היווצרות גושים פוליטיים רחבים.
חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה הופעל בשנת 1996 בה נבחר בנימין נתניהו, ובשנת 1999 בה נבחר אהוד ברק. בשנים אלו התקיימו בחירות לראשות הממשלה יחד עם הבחירות לכנסת. לאחר שאהוד ברק התפטר בדצמבר 2000, התקיימו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד בהן נבחר אריאל שרון והרכב הכנסת נותר על כנו.
שיטת הבחירות המעורבת לא הובילה לשינוי המיוחל בסדרי הממשל בישראל. היא העלתה את כוחן של המפלגות הקטנות על חשבון המפלגות הגדולות, היא החריפה את השסעים הפוליטיים והחברתיים במדינה ולא סייעה לשמירה על היציבות השלטונית כפי שציפו שיתרחש. לאור זאת הוחלט בשנת 2001 לבטל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה ולחזור לשיטת הבחירות היחסית-ארצית בפתק הצבעה אחד.
בראיון מתייחס ד”ר עקירב לאותו שינוי ומזכירה כי מלבד שיטת ההצעה הישירה לראש הממשלה באותה תקופה, גם העלו את אחוז החסימה, שעד אז היה אחוז אחד ומאז הוא עולה בכיוון הדרגתי. “זה שינוי חשוב ומשמעותי”, היא מוסיפה בראיון ל’לדעת’, “אבל לא יכול לעבוד לבד. “זה שינוי שהציעו אותו כחלק ממערך שלם של שינויים ואחד השינויים הכי משמעותיים שהציעו ולא קיימו – זה שיטת המחוזות”.
איך זה ייראה על פי ההצעה של ד”ר עקירב? “אם אנחנו מדברים כרגע רק על בית אחד, הכנסת, יש כמה אופציות: האופציה של גרמניה שזה חלוקה שווה של חמישים חמישים. חמישים אחוז למחוזות וחמישים אחוז בצורה הקיימת כיום של הצבעה למפלגות”. היא מוסיפה כי השיטה הגרמנית היא ייחודית בעולם.
המשמעות של שיטת הבחירות לפי הגישה הגרמנית תהיה, כי ירושלמי לדוגמה שייצא להצביע, יכניס לקלפי שני פתקים. אחד עם שם הנציג אותו היה רוצה לראות מכהן מטעם המחוז שלו, ופתק שני עם שם המפלגה עבורה הוא מצביע.
“השיטה האחרת שקיימת בעולם, היא המחוזות. נניח ירושלים, ניתן אולי אפילו לחלק אותה לשני מחוזות, תלוי בחלוקת מספר המצביעים הארציים, ואז על המחוז הזה יכולים להתמודד מספר נציגים במסגרת אותה מפלגה – או אם הוא עצמאי, הוא צריך שיהיו לו מספיק מצביעים גם במחוזות אחרים. כך שלמפלגה עדיין תהיה מספיק כוח ומשמעות במחוזות השונים, אבל לנו, האזרחים תהיה אפשרות להיות בקשר עם מישהו שהוא מחובר לרצונות שלנו”.
היא מזכירה בראיון כי כיום, היחידים שיש להם קשר עם הנציגים הפועלים לממש את רצונותיהם, הם המגזר החרדי והמגזר הערבי, “אבל זה לא כי השיטה מאפשרת את זה – אלא כי אלה הקבוצות המאוד מוגדרות. אבל אנחנו רוצים לראות שיטה במסגרתה הבוחר יכול לתגמל או להעניש את הנציג שלו, ולזה לא זוכים חברי הכנסת החרדים או הערבים”.
לפחות בכנסת הנוכחית, נלך להצביע על פי שיטת הבחירות הקיימת כיום, ולפי הנראה, בהתבסס על ניסיון העבר, גם לקראת הבחירות לכנסת הבאה – שלא צריכים להיות חכמים גדולים או נביאים על מנת להכריז בוודאות שגם הם לא יתקיימו במועדם, שוב יהיה מי שיתלונן על שיטת הבחירות ויציע חלופות שונות, וחוזר חלילה.
תגובות