בג”ץ קיבל את עמדת המדינה, ודחה עתירה של מחבלי חמאס עזתים המרצים עונשי מאסר ממושכים בכלא הישראלי, נגד החלטת השר לביטחון פנים שלא לאפשר עוד ביקורי משפחות אצל אסירים ביטחוניים תושבי עזה, המשתייכים לארגון הטרור חמאס, וזאת בכפוף לבדיקה עיתית. בפסק הדין נקבע, כי ההחלטה שנועדה להפעיל לחץ על החמאס ולקדם את השבתם של אזרחי ישראל וגופות חללי צה”ל המוחזקים בידיו, אינה בגדר ענישה קולקטיבית אלא הימנעות לגיטימית ממתן פריבילגיות בשל שיקולי ביטחון.
השופטים קבעו, כי הגישה המקובלת היא שחופשות וביקורים אינם זכויות הנתונות לאסיר, אלא פריבילגיה, או מעשה חסד המוענק לו אם הוא מקיים תנאים מסוימים, וכי ביהמ”ש העליון מוסיף לראות בביקורים – לרבות של בני משפחה מדרגה ראשונה – “טובת הנאה” שאינה בגדר זכות קנויה. מלשון פקודת בתי הסוהר עולה, כי המחוקק הותיר לשירות בתי הסוהר שיקול דעת בכל הקשור לאישור ביקורים, והוא יכריע בעניין על בסיס קשת שיקולים, עליהם נמנים השמירה על ביטחון המדינה והסדר הציבורי. אולם סיווג הביקורים כטובת הנאה אינו מעניק לשירות בתי הסוהר יד חופשית, שכן החלטותיו כפופות למבחנים מינהליים כגון ענייניות, סבירות ומידתיות – וממילא, הוא אינו רשאי לפעול נגד האסירים “משיקולים של ענישה או נקמנות”.
עוד נקבע בפסק הדין, כי מאחר שהחוק מסמיך את השר לביטחון פנים לבסס את הוראותיו לנציב שירות בתי הסוהר שלא להעניק ביקורי משפחות לאסירי חמאס מעזה על התכלית הביטחונית, אין כל קושי בכך שההנחיה במקרה זה התקבלה מבלי שהשירות בחן את הנושא באופן עצמאי, יהיו מעמדו והיקפו של עקרון עצמאות שיקול הדעת אשר יהיו.
השופטים ציינו, כי אמנם המקרה שלפנינו ייחודי במובן זה ששלילת הביקורים נועדה להפעיל לחץ על ארגון הטרור חמאס, ואינה נובעת מחשש קונקרטי לניצול לרעה של הביקורים ע”י מי מהאסירים (ואף אינה מבוססת על חשדות אישיים כלפי אסיר זה או אחר), אולם יש לזכור כי שלילת טובות הנאה אינה בגדר “עונש”, ומכאן שאין לייחס משקל מכריע ליסוד ה”אשמה” של האסירים. הם הדגישו כי “תהום פעורה” בין סוגיית ביקורי המשפחות ובין פרשת קלפי המיקוח”, במסגרתה נקבע כי שר הביטחון אינו מוסמך להורות על מעצר אדם שלא נשקפת ממנו סכנה, לשם קידום משא ומתן לשחרור שבויים, וזאת משום שבמקרה שלפנינו כלל לא נפגעה זכות חוקתית מוגנת, שהרי לאסירים ובני משפחותיהם לא עומדת זכות קנויה לביקורי משפחות.
בג”ץ פסק כי החלטת השר אינה חורגת ממתחם הסבירות, באשר היא התקבלה לאחר דיון בו נבחנו העמדות השונות של הגורמים הרלוונטיים; ההחלטה אושרה בקבינט; היא נבחנת לעיתים מזומנות על בסיס חוות דעת עדכניות של גורמי הביטחון; והיא פוגעת בקבוצה מצומצמת מאד של אסירים – כ-100 בני אדם, מתוך למעלה מ-6000 אסירים ביטחוניים ויותר מ-800 אסירי חמאס.
השופט ניל הנדל התייחס לטענה כי מדובר בהפליה כביכול של אסירי החמאס מעזה, וקיבל את עמדת המדינה לפיה קיימת שונות רלוונטית בין אסירים אלה ליתר האסירים הביטחוניים, שכן האזרחים וגופות החללים שישראל מבקשת לקדם הסדר להשבתם מוחזקים בידי ארגון החמאס בעזה. השופט הנדל ציין, כי “נדרשת מידה רבה של עזות מצח כדי לתאר את היחס השונה לאסירי החמאס כהפליה על רקע ‘השתייכות פוליטית’ – תוך התעלמות מאופיו הרצחני של הארגון, עליו נאמר כי הוא “מן הקיצוניים והמסוכנים שבאירגוני הטרור, ומטרתו המוצהרת והברורה היא מלחמת ג’יהאד שתמחה את ישראל מעל פני האדמה”.
תגובות