פרשת אמור: קדושת הכהנים וקדושת החיים של החברה / מאיר משה ואקנין

התורה עוסקת בפרשה זו בשמירתם של הכהנים מטומאת מת והיא קדושת האדם המיוחד בישראל, בקדושת הזמן דרך תיאור מועדי ד ובקדושת הארץ דרך קדושת יבולה ומעלתם בהקרבתם במקדש. וזהו החוט במשולש אשר במהרה לא ינתק. קדושת האדם הזמן והמקום. ישראל דרך ההיסטוריה שלו משפיע לאנושות את ממד הקדושה דרך זהותו העברית, קדושת המועדים והזמן ומיקום מועדי ישראל בארץ העברים המציינת את קדושת המקום.

גילוי שלוש קדושות אלו של האדם הזמן והמקום יכולות לבוא לכדי ביטוי אך ורק כשעם ישראל בארצו ומציין את מועדיו דרך מהותם האמתית שהיא קשורה ליבול החקלאי, וקישור קדושת התנובה של אדמת ארץ ישראל למקדש.

ישראל משפיע את אחדות הערכים האנושיים של החסד והדין דרך ביטוי משמעות הקדושה בשלושת הממדים שתוארו לעיל.

‘ויאמר ד’ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו’.

רבי חיים בין עטאר הקדוש:  ‘על דרך מה שאמרו ז”ל (תנחומא א) וזה לשונם. אמר הקבה למשה אין נאה ליוצא ונכנס לפני להסתכל במת ‘. והוא אומרו ‘אמור’ לשון מעלה. אל הכהנים, פירוש לצד שהם כהנים משרתי פני מלך, ומה היא המעלה שלא יטמאו לנפש אדם… ומטעם זה הקדים התואר למתואר להסמיך המעלה לצד היותם כהנים, מה שלא היה נשמע כן אם היה אומר אמור אל בני אהרן’. איסור טומאת הכהנים נובע ממעלתם הפנימית הסגולית השבטית שהיא קדושה בעצמותה בלי קשר למעלתו של הכהן.

מרן הרב קוק: ‘הנה כבוד הכהן נמשך מצד ערך האיש בהיותו מחזיק בתורת ד’, אבל אין זה עיקר ‘וקדשתו’ שכתוב ‘כי אני ד’ מקדשכם’, והיינו שקידש הקבה לכל השבט, מפאת ערך הכללי שיוצא בכלל השבט לטובת השפעת הציבור ,וזה נערך לא כמו בערך של זה הכהן הפרטי, אלא לפי הערך של מציאות הכהונה בכללה שתכנה הוא מה שכהן צריך להיות שהוא כמלאך ד’ צבאות…’. קדושת הכהן והימנעותו מהמפגש עם חידלון המוות נובעת מערכו הכללי העצמי של כל השבט המשרת את כלל ישראל. קדושתו הינה איפה מצד פעילות שבט הכהונה לטובת כלל ישראל.
מרן הרב קוק: ‘טעם איסור טומאת מתים בכהנים מפני שהם מורי העם ומרוחם נאצלת ההשפעה של הסגנון המוסרי. והמוסר שבתורה היא מיוסד על אהבת החיים. והמוסר שממנו יוצאת שנאת החיים יתכן להיות רק בתור רפואה מרה הניתנת לפעמים למחלה רעה שלא תתגבר אבל אין זה יסוד הקבוע שבאורח החיים… הדרך לאהבת החיים המלאה היא רק תעורר את האדם לאהבת חסד וטוב .’ אורות הקודש  ב’ שפ’. ‘איסור טומאת כהן למתים הועיל לשמור את תורת המוסר שלא תבוא עד הקיצוניות של שנאת החיים. תורת ד תמימה היא תורת חיים וצריך המוסר היוצא על פיה להיות מחובר עם החיים’.

התורה היא לא מנותקת מהחיים הטבעיים היא מרוממת אותם ומקדשת את הטבע העולמי. קדושת הטבע הרבה יותר עליונה מקדושת הרוחניות. מעלת הכהן עצמית אבל מקבילה לקדושת הכלל של ישראל. כמו שהכהן הוא נציג הקדושה של עם ישראל המקודש ציבורית כך ישראל הם כהני האנושות בעצמם.
‘ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ד מקדשכם.’

מסכת ברכות כא’ א’: ‘מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ‘ונקדשתי בתוך בני ישראל ‘,כל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה…’
מרן הרב קוק: ‘תוכן הקדושה היא שיתרומם על ידי זה האדם אל רוממות השלמות ,לשום כל מגמתו לא לצרכי עצמו כי אם כבודו יתברך… והנה כל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו אפילו בשלמות רוחנית אין זה בכלל קדושה. הקדושה האמתית הוא השלמת רצון קונו  עיקר העבודה הרוממה הוא להשלים את הכלל ולזכותו ולהיטיב לו בכל הפרטים. ומי ששם העבודה הזאת נר לרגליו כל ימיו הוא באמת מתעלה לקדושה כי אין מגמתו אהבת עצמו. על כן אין היחיד אומר קדושה כי היחיד אלולי שיש נושא לזכותו להתרומם למעלת קדושת הרבים שבידו להיטיב להם אי אפשר שיעלה לקדושה. ‘עין איה ברכות ג’ מ’ .

אנו חייבים לחזור וללמוד הדק היטיב את תפקיד עם ישראל בהיותו עם במדינתו שהוא הקדושה הממלכתית.
ונושא מהותי וחיוני זה נשכח מאתנו במשך גלותנו שבה היינו מנותקים לגמרי מהקדושה שהיא מופיעה רק בציבור. כמובן שהיו אישים מיוחדים שחיו קדושה זו באופן פרטי אבל זה מקרים יוצאי דופן. אנו חוזרים להבנת ערך הקדושה הכללית הנובעת מארץ ישראל ומקיבוץ בניה בתוכה. לכן המועדים מתוארים בפרשה זו במהותם האמתית הקשורה לחקלאות הישראלית המסמלת את הקדושה הישראלית המדינית הנובעת מארצו הייחודית.

‘דבר  אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העמר לפני ד’ לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לד’. ממושבתכם תביאו לחם תנופה ..ביכורים לד’. וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם .’

רבי עובדיה ספורנו – איטליה : ‘כי מאז מתחיל קציר בעמר וספירת השבועות שהם מעניין החג הנקרא חג הקציר וחג השבועות שבו נותן הודאה לאל. כי אמנם מכוונות הרגלים הם התפילה וההודאה כמו במועד חדש האביב התפילה לאל על האביב וההודאה על החירות .ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחילת האביב עד הקציר היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים והיה הקרבן עמו לתפילה על העתיד והייתה הספירה זיכרון לתפילת יום יום והיה הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף’.

התורה מתארת את המועדים המקוריים שהם כהסברו של הספורנו הודאה על טיב הקציר בשבועות ועל איכות האסיף בסוכות של יבול ארצנו. וספירת העומר הינה הודאה על האביב ותפילה על הצלחת הקציר בשבועות. כמה אנו צריכים לחזור למשמעותם החקלאית של מועדי ד’ פסח האביב שבועות הקציר וסוכות האסיף. זו הודאה בעצם של האיש הפרטי על יבולו אבל במסגרת הארץ  והכלל. זוהי קדושת הזמן המקורית שעליה התורה מתכוונת. לכן בגלות נותקנו מקדושת הזמן שהיא ציון הקדושה החקלאית. היה ניתוק בן הקדושה הכללית  הנובעת מהארץ לבין ייחודיות הזמנים .וזהו הוויכוח שהיה בין הצדוקים והחכמים לגבי זמן חג השבועות. האם ממחרת השבת לגבי הספירה זה שבת בראשית או יום טוב.

מרן הרב קוק–:   ‘כיצד יכולה עבודת ד’… להיות יסוד ציבורי. ככה היי תה הטענה הצדוקית. עבודת הקודש ודקווא היותר כללית  והיותר יסודית  שלה צריכה לדעתם   להיות דבר פרטי… כי אמנם לא דבר פרטי הוא התוכן של עבודת הקודש בישראל  כי אם דבר ציבורי וכללי. ומחיה את הלאום כולו… ואיך יכול הקורבן הבא בהחל חרמש בקמה להיות דוחה את השבת .אם לא הרמז הגדול  שיש כאן כי החקלאות הארץ ישראלית יסוד ישובו  ובנין נחלתו נמשכת היא ממקור הקודש … כי רוח  האומה כולה בייחודה וכללותה כולה קודש…’ מאמר הראיה 179

הצדוקיות ניסתה דרך הוויכוח עם הפרושים על מזה מחרת השבת שבת או יום טוב והאם נקריב את עמר החקלאי גם בשבת שחל ביום טוב, הינו ויכוח מהותי האם החקלאות הישראלית והארץ שייכת לעבודת הקודש או שהתורה הינה רק פרטית לבית הכנסת ואין לה קשר לציבוריות הישראלית. ולכן היה רעש גדול בהקרבת העומר להראות שעבודת הקודש לא מנותקת מהארציות הישראלית ולכן יבול חקלאי של העומר יכול להיות קרבן במקדש. והאם גורמים מסוימים גם בהשכלה היהודית בעולם וגם במגזר הרבני  ממשכים אסון זה של ניתוק בין המצווה . כמאמר הרב צבי יהודה קוק: המצוות תלויות בארץ ולא הפוך!.

הפרי צדיק – האדמור מלובלין: ‘..מועדי ד’ אשר תקראו אותם מקראי קודש... זוהר. זמינין מקודש רש”י מקרא קודש שם דבר קרא אותו קודש. לך ואספת את זקני ישראל . ד’ א-לוהי העברים נקרה עלינו. ואחר כך כשבאו משה ואהרון כתיב אלוהי העברים נקרא עלינו באות א .. הענין בא על ידי מידת מלכות כנסת ישראל שהיה בשלמות על ידי האמונה לכן בציווי כתוב מקרה באות ה .נשמטו הזקנים הוצרך להיות מקרא באות א שהוא פלא עליון אף שלא ראויים לגאולה… וכן ענין קדושת המועדים שבאמת היו הימים מתוקנים לגאולה מששת ימי בראשית ..אך עם זה תלוי קדושת המועדות בישראל שהם מכניסים הקדושה בימים וזאת היא למעלה מתפיסה..’

ישנה קדושה ייחודית לזמנים מסוימים בשנה .קדושה הנובעת מהרצון האלוהי העליון. אלא שישראל מהעולם התחתון הטבעי המוגבל מגלים קדושה זו . גם כשזה לוקח זמן ומאמץ וזכות אקטיבית של ישראל בהיסטוריה שלו. וכשאנו סוך סוף זוכים אז וזהו הפלא. מקרא קודש מקרא עם א אות אלף אותיות פלא. זהו הפלא של ישראל שמתגלה הקדושה בזמן שהיה מיועד לכך. כך בכל המועדים עד מועד עצמאותנו בה באייר וב-כח באייר. גם אם זה לפעמים באיחור רב..

רבי יעקוב אביחצרא. ספרו פיתוחי חותם.: “‘… כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן.’ אפשר לרמוז על פי מה שאמר רבינו הארי דבליל פסח נכנסים בזעיר אנפין כל המוחין דגדלות ראשון וגדלות שני דאבא ואימא וכן נמי המוחין דקטנות ראשון וקטנות שני. נשארים בו כל יום ראשון. גמר יום א יוצאים… נכנסים בשבעה שבועות …”.

וזו המעלה של ישראל במכניסים קדושה בזמנים ומעלים את פסח עד שבועות. בדורנו התווספו ימים מיוחדים חג העצמאות ויום ירושלים שקדושתם הייתה ידועה לחכמי הסוד… (ראה ספרא דצניעותא – פירוש הגאון מווילנה על הזוהר – וראה הרב אבן יחיא מספרד בפירושו על חמש המגילות  – תאריך ה’ באייר מופיע בשני ספרים אלו).

הרב אשכנזי: ‘בדורנו דווקא ימים כגון חג העצמאות ויום ירושלים דווקא בתקופה זו …התקופה הגדולה הזו חוזרת למקורה...הזמנים הגדולים אשר ידועים כבר מראש על ידי גדולי עמינו  כגון יד בניסן היה ידוע  לאבות וכה בכסלו נחגג על ידי אדם הראשון .לכן כשההיסטוריה פוגשת את הימים הגדולים במקורם הידועים אז חכמי הדור מצביעים על ההתאמה ומקדשים את אותן המועדים הידועים על ידים לפני הווית המאורע .הם מאמתים את האhרוע ההיסטורי  ביומו  הידוע מראש.. .האירוע ההיסטורי פוגש את היום המיועד לו מראשית הבריאה. זה היום ולא אחר. וזה הגדולים יודעים ..לכן קבעו את העצמאות ויום ירושלים בימים הידועים להם מראש  על קדושתם והנה הגיע האירוע .’ שיעור על תקופת העומר שנת 1976

הרב רבי יוסף כנאפו: מענקי חכמי מרוקו – נולד שנת תקפ”ג :- ספרו תהילות ישראל פירושו על תהילים  : “ד’ בעזך ישמח מלך ובשועתך מה יגל מאוד’ ‘שהנה אמרו רבותינו ע”ה שהגאולה העתידה תבוא בזכות משה רבינו… ומשה עצמו הוא המשיח בסוד. גואל ראשון הוא גואל אחרון… וקראה  בכינוי אליו יתברך  ואמר בשועתיך. שעיקר בקשת הגאולה והתשועה לא להנאתנו אלא להושיע את השכינה אשר היא עמנו בגלות… שבת שלום ויום הילולא שמח –   מאיר משה ואקנין ירושלים.