מה שאנו רואים סביבנו בחודשים האחרונים, אינו בהגדרה של ‘הפגנות מחאה’. הפגנות של אזרחים נגד מה שנראה להם כעוול, הוא דבר נכון וזכות בסיסית, כל עוד הן נעשות בהתאם לחוק ובכנות. זה איננו המקרה שלפנינו. לאמיתו של דבר, כל עיסוק בעניין ההפגנות אלה הוא מיותר, הן מקבלות גם כך נפח תקשורתי הרבה יותר ממה שהן ראויות לו. אין חולק על כך שמדובר בתעלול מוצלח של חברות מדיה עשירות, שיצא מפרופורציה והצליח לשכנע בקלות אלפי ישראלים עם יותר מדי זמן פנוי.
המחאה אמנם מציקה לאזרחים ומשבשת את שגרת החיים, וכמובן שחבל על כל אדם שאותן חברות פרסום ‘מהנדסות לו את התודעה’, וגורמות לו לדבר ולעשות דברים משונים שבעתיד יתבייש בהם. אך עדיין, נראה היה שהיחס הנכון להשתוללות זו המכונה ‘מחאה’, הוא פשוט להתעלם ממנה בקביעות, תוך דרישה בלתי-מתפשרת מגורמי אכיפת החוק לעשות את עבודתם ולדאוג לזכויות היסוד של האזרחים.
אלא שגל הטרור בשבוע האחרון לימד אותנו, שהנזק שגורמות ההפגנות ההזויות, ובפרט היחס הסלחני שהן זוכות לו מבתי המשפט והיועמ”שים – הוא יוצר נזק שונה לגמרי, והוא מסוכן הרבה יותר.
כאשר מקשיבים בימים האחרונים למשפחות המחבלים, לדוברי ארגוני הטרור, לח”כים הערביים במליאת הכנסת שכבר אינם חוששים להביע תמיכה נלהבת בהרג חיילים; כששומעים את מפלס החוצפה המרקיע שחקים; מבינים שיש תוצאות למחאה האלימה, לאכיפה הבררנית, לפגיעה הקשה במשילות ובשמירת החוק והסדר במדינה. האויב שומע ורואה את כל השיח האלים, ובדיוק לכך הוא מצפה.
באופן יסודי ומתמשך, מכרסמות ההפגנות בהרתעה הישראלית בפרט ובביטחון הארץ בכלל. אויבינו רואים את ידיהם הכבולות של ראש-הממשלה ושריו מול היועמ”שית ומול כל השולטים עדיין במערכת המשפט. הם רואים כמה בקלות ניתן למרר את חייהם של כל שר וחבר-כנסת ליד ביתם ולעיני ילדיהם, כמה שברירי החוק במדינה, שכל המשתייך לצד הנכון יכול לעבור עליו כרצונו ללא כל עונש ומשפט.
אבל הם מבינים גם משהו יותר עמוק מכך:
בניגוד לתחושת הייאוש והפאניקה שאחזה בהם, בכל אויבי ישראל, מאיראן ולבנון ועד ג’נין וחווארה, מאז תוצאות הבחירות האחרונות, כאשר אזרחי ישראל הצהירו בקלפי שאין יותר ‘משחקים’, אין מו”מ ואין ויתורים ואין ‘הכלה’;
פתאום מבין האויב שהבחירות בישראל הינם רק הצגה ואחיזת עיניים. הבחירות לא קובעות דבר. מי שממשיך לשלוט בארץ הזאת אלו אותם בכירים שחתמו איתם על הסכמי אוסלו, אותו בג”ץ ואותה פרקליטות, הרודפת את אנשי הימין ומחבקת את המחבלים.
אויבינו זוכרים היטב איך לפני 18 שנה בדיוק, בהתנתקות מעזה גורשו אלפי יהודים מבתיהם, באכזריות ובדיקטטוריות. כל זיק מחאה של המתיישבים, נגדע ביד קשה ובמעצרים מינהליים, של ילדים, נוער, נשים וקשישים. שם כל כביש נידח שנחסם למספר דקות היה עילה לפתיחת תיקים פליליים ולהתעללות של שנים. ההשוואה למצב הנוכחי מראה להם בדיוק מי שולט כאן, ועד כמה רחוק הוא מוכן ללכת בשיגיונותיו המטורפים. והמסקנות של האויב – ברורות לגמרי.
ייתכן וזו אחת הסיבות העיקריות לגל הטרור בימים האחרונים, וזו סכנה אמיתית העומדת לפתחנו, אם לא נדע לבלום בנחישות ובתקיפות את ההפגנות האלימות, העושות במרחב הציבורי כרצונן. ההפגנות מחזירות למחבלים את המוראל הגבוה והמוטיבציה שהייתה להם בימי אוסלו ה’עליזים’, כאשר הם ידעו היטב שכל פיגוע הוא עוד אמצעי לחץ ‘יעיל’, חלילה, להשגת הישגים בשטח לטובתם.
כבר לא מדובר בשאלה של רפורמה, עילת הסבירות או פסקת התגברות: מדובר על חיי יהודים. חובה לעצור את הכאוס ולפעול בנחישות למען בטחון עם ישראל בארצו.
הכותב הינו מזכ”ל קונגרס הרבנים ‘פיקוח-נפש’
תגובות