כמו רבים מבני עם הספר, אני אוהב לקרוא. כשחבר מסר לי בזמן האחרון עותק של ספרו החדש של ר’ רוי נויברגר, ‘החזיקו חזק!’, הפתעתי את עצמי בכך שקראתי את כל הספר ברצף אחד. שמעתי את שמו של רוי בעבר, אך לא הכרתי את הרקע שלו; אחרי שקראתי את ‘החזיקו חזק!’, הרגשתי צורך לפגוש את הסופר באופן אישי. שיחת טלפון מהירה הספיקה כדי להשיג הזמנה חמה לבית משפחת נויברגר.
כשנפגשתי עם ר’ רוי (ישראל) ולאה נויברגר בשבוע שעבר בביתם היפה בירושלים, הדבר הראשון שתפס את תשומת ליבי היה החום ששידרו והשיחה הנעימה ביניהם. לרוי, שעבר זה מכבר את גיל שבעים וחמש, הילה מיוחדת של אנרגיה סביבו, כמעט של שובבות; לאה, ‘עזר כנגדו’ אמיתי, היא בעלת גישה אצילית וזהירה. והיא באמת עזר כנגדו – לאה היא העורכת של כל ספריו של רוי. אני מתחיל לחייך כאשר הם מכניסים אותי לסלון ביתם ונותנים לי להרגיש בבית, וזה הרגע שבו אני שם לב לציורי השמן שעל הקירות. הם גדולים מאוד ויפהפיים, וביניהם אני שם לב לתמונה ממוסגרת של הגאון רבי אברהם פאם זצ”ל, ראש ישיבת ‘תורה ודעת’ בארה”ב, ובה הוא נראה צוחק בקול, ומולו יושב רוי נויברגר צעיר יותר, ידיו מורמות בהתלהבות. התמונה מעוררת את סקרנותי… וזו הנקודה שבה סיפורנו מתחיל.
רוי סלנט נויברגר מוכר היטב בעולם היהודי כסופר והוגה דעות. זה לא תמיד היה המצב; עד שמלאו לו שלושים ואחת, לא היה לרוי מושג מהי המשמעות של ‘להיות יהודי’. הוא גדל בבית מתבולל לחלוטין ובעל עושר דמיוני – אביו של רוי היה רוי רוטשילד נויברגר, שייסד את חברת הברוקרים נויברגר–ברמן, מענקי וול סטריט. משפחתו של רוי חגגה את העשרים וחמישה בדצמבר בצורה אמריקאית-גויית, כולל גרביים מלאים במתנות התלויים מעל האח, וגישת חיים חילונית-הומאנית.
אלו היו חיי פינוק, שכללו נהגים במדים בלימוזינות שקטות ואחוזות נופש משפחתיות, אבל אלו היו חיים של ריקנות פנימית עמוקה. רוי ניסה למלא את הרִיק הזה במשמעות על ידי התנדבות למטרות הפופולריות של שנות השישים, אך כל מערכת ערכים שברירית שניסה לאמץ לעצמו קרסה כאשר רק התבונן בה באמת. אומנם הייתה לו נקודת אור לצידו; הוא נשא לאישה את לינדה וילנסי, ממשפחה מתבוללת דומה ששינתה את שמה מווילנסקי, כששניהם היו צעירים. וכמו שהוא נוהג לומר בפליאת-מה, היא תמיד תמכה בו, ותמיד סבלה ברוגע את חיפוש המשמעות המתמיד שלו.
רוי היה תמיד בעל מחשבה מעמיקה, והוא האמין שהוא שוקל את הכול בצורה הגיונית. הדבר היחיד שרוי מעולם לא הרשה לו להיכנס למשוואה שלו היה הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, לעולם עד יום אחד בשנת 1966 למניינם.
נראה שרוב בני המין האנושי מרוצים מכך שהם גולשים לאורך החיים בלי לחשוב על מטרתם האמיתית בעולם. קל יותר להתרכז בהתמודדויות היום-יומיות של הבריאות, הפרנסה וההתקדמות בסולם ההצלחה הגשמית. זה לא סיפק את הזוג נויברגר הצעיר. לא חסר להם דבר מבחינה כלכלית, הם היו בעלי בריאות מצוינת, והיה להם זה את זה – אבל הם הרגישו שחייהם אומללים.
ואז החל השינוי. לא שהיה לרוי רגע של התגלות. הוא עדיין לא מצא את הקדוש ברוך הוא במובן היהודי, אבל הבין שחייבים להיות כוח עליון ומטרה עליונה בחיים. כך החל מסע של שש שנים לתוך נבכי דתות המזרח וכמה כתות נוצריות – מסע שהסתיים בהבנה שכל מערכות האמונה הללו התבססו על שקרים יסודיים. אולי אמונת אבותיו, אותה דת שהחינוך החילוני-ערכי שלו לימד אותו לראות כפרימיטיבית וחסרת משמעות בעולם של היום – יכולה להציע תשובות לנפשו המיוסרת?
כיהודים נאמנים לתורה, איננו מאמינים במקרה, ובהחלט לא היה זה מקרה שהרבנית אסתר יונגרייז החליטה לקבל הזמנה מהקהילה מצפון מדינת ניו יורק לבוא ולדבר על יידישקייט. זו הייתה נסיעה של שלוש שעות לכל כיוון מהעיר ניו יורק בעבור שיחה שכל-כולה בת שעה אחת, וזה היה בעיצומו של אמברגו הנפט הערבי של שנות 1973–1974 למניינם, כאשר המשמעות של מילוי מכל דלק הייתה תור של שלוש שעות ליד התחנה, אך משהו גרם לרבנית יונגרייז לענות בחיוב להזמנה. רוי ולינדה, שהיו אז בעלים ומו”לים של עיתון בעיירה ששכנה ליד האחוזה המשפחתית במחוז ווסטצ’סטר, שמעו על השיחה והחליטו להשקיע שעה מזמנם כדי להשתתף בה. ההחלטה הזו הייתה עתידה לשנות את חייהם לעד.
הרבנית יונגרייז דיברה בהומור, בתשוקה ובבהירות אמונית שהייתה כמים קרים לנפשם העייפה של הנויברגרים. הקשר שנוצר בינם לבין הרבנית יונגרייז ומשפחתה הוביל אותם, בסופו של דבר, להצטרף לקהילה החרדית בברוקלין, ושם מסרו את עצמם בצורה מלאה להפוך ליהודים נאמנים לתורה ולמצוות. אברהם אבינו גילה את הקב”ה כשהיה בן שלוש; נינו, רוי סלנט נויברגר, גילה את הקב”ה כשהיה בן שלושים ואחת.
רוי הוא אדם חכם מאוד. אחרי כמה שנות לימוד, הוצע לו לשמש בתפקיד מנהל הלימודים הכלליים בתלמוד תורה בניו יורק; הוא הספיק לשמש כמנהל קרן גידור פיננסי, שומר יערות ומו”ל של עיתון. אבל יותר מכל אלו, הוא איש בעל שליחות: בכישרון המבורך של בעל תואר שני בספרות אנגלית וההומור השנון של עיתונאי, הפך את העט לחרבו – או אולי למצ’טה שלו – כדי לחתוך את דרכו בג’ונגל הבלבול, המונע מרבים כל כך מאיתנו להתקרב לקב”ה.
נדהמתי מהאומץ ומהפתיחות של רוי בספרו הראשון, ‘מסנטרל פארק לסיני’, שהוביל את רשימות רבי המכר היהודיים במשך חודשים לאחר שיצא לאור. זה סיפורו הממגנט של אדם שיש לו הכול אך קולט שאין לו כלום; אך במקום להטביע את עצמו בביצה ההרסנית של ‘עולם הזה’ מודרני, הוא מחפש משמעות – ומוצא אותה. זו איננה רק התגלית האישית שהיא בעלת משמעות רבה כל כך. זו ההשגחה הפרטית, יד ה’ הנמצאת עימו תמיד בצורה ברורה כל כך בכל פנייה, הגורמת לקורא לעצור את נשימתו ולומר “וואו!”
הוצאת ספרו הראשון של רוי לא הייתה קלה. כתב היד נתפס אצל חלק מההוצאות החרדיות כמכוון יותר לקהלים כלליים, וההוצאות הלא-יהודיות חשבו שהספר סקטוריאלי מדי. כשסוף סוף קיבלו הנויברגרים הצעה מהוצאה יהודית קטנה, פנה רוי לגאון רבי אברהם פאם זצ”ל, ראש ישיבת ‘תורה ודעת’, לעצה וברכה. כששמע ראש הישיבה על ‘צירופי המקרים’ שהובילו לבחירת המו”ל, פרץ בצחוק של הנאה, והוסיף את ברכתו החמה – ברכה שבהחלט הוכיחה את עצמה!
‘החזיקו חזק!’ הוא ספר מסו אחר. זה עדיין רוי במיטבו: הומוריסטי, בעל מבט חודר, עיקש, לא מוכן לטאטא את העובדות אל מתחת שטיח הנוחות. אם נאמר את הדברים בפשטות – רוי מוטרד, והוא חולק את הטרדה שלו עם הקורא. אם ‘מסנטרל פארק לסיני’ סיפר על הדרך שהייתה, ‘החזיקו חזק!’ מתווה את הדרך שחייבת להיות.
שם הספר נלקח מאמרה נוקבת של ה’חפץ חיים’ זצ”ל, בעניין חבלי משיח, התקופה הקשה שלפני ביאת משיח צדקנו: “לפני ביאת המשיח, הקב”ה ימשוך חבל על פני העולם, ויטלטל אותו בעוצמה רבה. הדרך היחידה להמשיך ולהתקיים תהיה להחזיק חזק בחבל, בכל הכוח”.
אף שאנחנו יהודים נאמנים לתורה, אנו עדיין חשופים לחולשות ולערכים המשתנים של החברה המערבית שבה אנו חיים ומשתתפים. אנו נוטים לדחות רעיונות כמו אחרית הימים וביאת המשיח הקרבה ובאה לאיזה זמן מעורפל בעתיד. רוי מדגיש במיומנות של אמן את ההקבלה בין זמננו לבין הימים שקדמו ליציאת מצרים, שאז ארבע חמישיות (לפחות!) מבני ישראל לא הסכימו לקבל את הגאולה הקרבה, בהעדיפם את מצבם בתרבות ובחיים של מצרים, אף שמצבם כעבדים מושפלים היה קשה כל כך. ארבע החמישיות הללו מתו במצרים; הם לא ראו את הניסים העתידים לבוא, נשמותיהם לא נכחו בסיני, והם אבדו מגורלם של העם היהודי.
אף שהמחשבה מעוררת אי-נוחות, רוי שואל: האם חלק מאיתנו לא נמצאים כעת בדיוק במקום הזה? מאורעות העולם הם מהפכניים, אפילו מפחידים; רודנים מטורפים מפתחים נשק להשמדה המונית בה בעת שמחלות חדשות ומשונות סוגרות גבולות עמים. ערכי חברה מקולקלים הפכו ל’נורמה החדשה’. מה אנו יכולים לעשות כדי ‘להחזיק חזק’? אני מצאתי בספר הזה מדריך מלא השראה, בעל שורשים עמוקים במסורת הנצחית שלנו, מדריך המשרטט את הדרך להחזיק מעמד.
שאלתי את רוי איך הוא מרגיש בתור מקור השראה לאחרים. הוא מחייך כאשר הוא עונה. “דבר אחד שלמדתי לאורך המסלול שלי הוא שאדם יכול לעבור חיים מלאים במקורות השראה בלי להתעורר, בלי להתמלא השראה. בשחר קיומנו כעם, כל אדם בעולם ידע על יציאת מצרים; ובכל זאת רק יתרו בחר לקבל השראה, לשנות את מסלול חייו ולהצטרף לגורל של עם ישראל. תקוותי היא שאחרי שתקראו את ‘החזיקו חזק!’ תבחרו לקבל השראה”.
ספרו של נויברגר מתורגם בימים אלו מאנגלית לעברית, ואחרי חג הפסח הוא צפוי להימכר בחנויות הספרים
תגובות