דו”ח חדש המתפרסם בצל הרס שכונת נתיב האבות, חושף אפליה עקבית מצד בית המשפט העליון, כלפי עתירות שהוגשו לשולחנו מהצד הימני של המפה הפוליטית.
בתנועת רגבים ניתחו מעל 110 העתירות שהוגשו משני צדי המתרס הפוליטי בשנים 2005 עד 2017, בנוגע למבנים אשר אין חולק על היותם בלתי חוקיים, בטענה כי המנהל האזרחי נמנע מלאכוף את החוק כנגדם. כמחצית מהעתירות הוגשו בידי ארגוני שמאל, וכוונו כנגד ההתיישבות הישראלית, והיתר הוגשו בידי ארגונים ציוניים – לאומיים, כנגד בניה בלתי חוקית במגזר הערבי ביו”ש.
עתירות שני הצדדים עוסקות לרוב בסוגיות משפטיות זהות, ולכן הדו”ח התמקד בבחינת המרכיבים הפרוצדוראליים של ההליך, המתקיימים בהליך עוד בטרם נבחנו הסוגיות העולות בו לעומקן, משום שאלה משקפים את נקודת המוצא ואת העמדה הבסיסית ממנה ודרכה ניגשים השופטים אל הסוגיה.
ואלו הממצאים מניתוח העתירות שהוגשו לאורך 18 שנה משני צידי המתרס הפוליטי:
• בעתירות השמאל קצב בית המשפט למדינה 18.5 ימים בממוצע להגיש את תגובתה המקדמית לטענות העולות בעתירה. בעתירות מצד ימין ניתנו למדינה 30.5 ימים בממוצע – פער של פי אחד וחצי לרעת עתירות הימין.
• בפרק ההמתנה מהגשת העתירה ועד לדיון הראשון בה, ישנו פער של שלושה חודשים לרעת עתירות הימין.
• על אף שהעתירות מעוררות שאלות משפטיות דומות, מספר צווי הביניים שניתנו לבקשת העותרים משמאל, גבוה פי שבעה (!) מהיענות לבקשות העותרים מימין.
• אחוז השתתפות נשיא בית המשפט בהרכב שדן בעתירות, מלמד על מידת חשיבותה של כל עתירה בעיני הנשיא/ה. בעתירות הימין ישב/ה הנשיא/ה בראש ההרכב רק ב-21% מכלל העתירות, ואילו בעתירות השמאל ב-58% מהן.
• מתוך 61 עתירות הימין שהתבקש בהן צו על תנאי העניקו שופטי בג”ץ צו בעתירה אחת בלבד (1.7%). מתוך 43 עתירות שהוגשו משמאל בהן התבקש צו זה, ניתן הצו ב-19 עתירות (44%).
• בשל העומס העצום המוטל על בג”ץ, אורך חיי העתירה, משקף אולי יותר מכל את החשיבות שבג”ץ מייחס לעתירה ולסוגיות הנידונות בה: עתירות השמאל זכו למספר דיונים יותר מכפול מזה שקיבלו עתירות הימין.
• בהתאמה, נותרו עתירות השמאל פתוחות ופעילות על שולחן בג”ץ במשך כ-33.3 חודשים בממוצע, ומשך חייה של עתירת ימין עומד על כ-16.7 חודשים בלבד.
פרק הזמן אליו מתייחס הדו”ח, חופף כמעט במדויק את תקופת כהונתם של שלושת הנשיאים בדימוס – דורית בייניש, אשר גרוניס ומרים נאור – ומאפשר לנתח את נוכחותו של כל אחד מהם בהרכבים שדנו בעתירות, והאם גילה יחס שווה לעותרים השונים.
‘הכל מדיד’ מתפרסם כדו”ח מעקב לדו”חות דומים שפורסמו בשנת 2010 ובשנת 2015. לאחר פרסום הדו”ח הראשון, מנהל בית המשפט דחה מכל וכל את הביקורת הציבורית שהופנתה כלפיו, אך מאז ועד פרסום הדו”ח הנוכחי, נמצא בחלק מהמדדים שיפור קל, אם כי כמעט בלתי נראה, ולכן קשה לתלות מגמה זו ביד המקרה.
תגובת תנועת רגבים:
“ממצאי הדו”ח מהווים אזעקת אמת למערכת המשפט”, אומרים בתנועת רגבים. “ללא מילים מיותרות, מקטרגים נתונים אלו על בית המשפט העליון, ומעלים את התהייה אם הוא פועל ללא משוא פנים עם כל הבאים בשעריו. התנהלות בלתי סבירה זו, גורמת לנזק בל יתואר לשלטון החוק ולמקומו המרכזי של מוסד השפיטה בכלל, ובית המשפט העליון בפרט, בחברה ובמדינה דמוקרטית”. ברגבים מוסיפים כי “ממצאים אלו מהווים תמרור אזהרה הקורא לשופטי בג”ץ לעשות חשבון נפש ובדק בית נוסף בנוגע להתנהלותם, ודורש מנבחרי הציבור ברשות המחוקקת, לפעול למען איזון אמיתי באולמות המשפט, על מנת לשקם את תדמיתו האובייקטיבית והנקייה של בג”ץ ואת אמון הציבור בו”.
תגובות