רגע לפני הדיקטטורה – טורו של חיים ולדר

כותרת קטנה, שלא הייתה לה כל התייחסות באמצעי התקשורת, צריכה הייתה להדיר שינה מעינינו, משום שהיא מבשרת החמרה במגמת ההשתלטות של הדיקטטורה השמאלנית על השלטון במדינה.
“הפרקליטות מבקשת לגזור על העיתונאית לורי שם טוב 12 שנות מאסר”.
האם אי-פעם שמעתם על עיתונאי במדינת ישראל שישב יום בכלא? שבכלל נעצר?
לא. אתם לא שמעתם. כי זה מעולם לא קרה.

אז מה עשתה העיתונאית לורי שם טוב שהפרקליטות מבקשת לגזור עליה 12 שנות מאסר? וזה אחרי שנתיים שהיא ישבה במעצר ללא משפט?
כעת קחו כיסא ותשבו עליו. האשמה של שם טוב היא שהיא השמיצה עובדי ציבור ונבחרים והדליפה כתבי אישום.
אתם קוראים נכון. זו האשמה וזה העונש שהפרקליטות רוצה לגזור עליה, והמעניין ביותר הוא שאנשי התקשורת לא מרימים קול זעקה ולמעשה תומכים בצעדי הפרקליטות.

שלא תבינו לא נכון. הטור הזה אינו בא כדי לתמוך במעשיה של לורי שם טוב שפגעה בעובדי ציבור השמיצה והעליבה אותם. הוא בא לשים סימן שאלה גדול ואימתני. שהרי, עיתונאים רבים עושים את זה. משמיצים עובדי ציבור ונבחרים, חושפים עליהם דברים עוד לפני שהם עצמם יודעים מזה, מדליפים הקלטות מחדרי החקירות ביניהם כאלה שממש משפילות ומבזות את הנחקר ובני משפחתו וגם מדליפים כתבי אישום ביניהם כאלה שיש בהם פגיעה חמורה בקטינים. אז איך זה שעיתונאים ידועים ומפורסמים מקבלים פרסים על החשיפות שלהם, ואילו לורי שם טוב שכתבה ברשת החברתית לאיזה 200 איש, הולכת לעונש של 12 שנות מאסר? מה הסיפור כאן?

2. האמת היא, שהסיפור של לורי שם טוב נוגע לכל אחד מאתנו מפני שהוא שופך אור על המציאות שאנו חיים בה. מציאות שמוסתרת מאתנו בחכמה, בתבונה ובערמומיות.

לכאורה, אנו במדינה חופשית בה מותר לכל אחד לחשוב, להתבטא ולפרסם את כל מה שנראה לו.
אבל האמת שאנו חיים במדינה עם שלטון דיקטטורי כוחני שאין בו חופש עיתונות, אין בו חופש ביטוי, אין בו צדק ואין בו חירות.

אתה יכול לחשוף ולפרסם כל העולה על רוחך רק אם הדברים שאתה כותב תואמים לרוחם של השולטים בפועל – אנשי המשפט והפרקליטות. אך ברגע שתכתוב משהו או תחשוף משהו עליהם? אתה בסכנה גדולה של חקירות, מעצר ללא משפט, מאסר ארוך ושיימינג שהוא לפעמים לא פחות מעונש מוות.

הם יודעים היטב כיצד לשלוט על אנשים. לכן הם סגרו את אניית השידור של “ערוץ 7”, (והשאירו את אניית השידור “קול השלום” של אייבי נתן), לכן אנשי השמאל הם היחידים שניסו וכמעט הצליחו לסגור עיתון בישראל (“ישראל היום”). כי המושג “חופש ביטוי” הוא רק כשזה לצד שלהם. כשזה לטובת הצד השני הם מרשים לעצמם לסתום פיות בכל דרך שימצאו.

הסיפור של לורי שם טוב הוא הזדמנות מצוינת ונדירה לראות כמה הם – אנשי המשפט ואבירי חופש הביטוי, חרדים ומבוהלים שדבר מה יתפרסם עליהם. הם שמאפשרים לעיתונות להתעלל בראש הממשלה ברעייתו ובילדיו, שמסירים צווי איסור פרסום ככל שזה נוגע לבני אדם שלא מסכימים עם דעותיהם, חרדים ומבוהלים אפילו משמץ של פרסום אודותיהם. אפילו ביקורת נחשבת כהסתה, אך גילויים אמיתיים המסכנים אותם? על זה לא תהיה סליחה ולא תהיה מחילה.

והאמת היא שהם צודקים. לפרסום, לביוש ולהשמצה יש כוח שהוא גדול אף ממאסר. ולחשיפת האמת יש כוח אדיר שיכול למוטט את שלטון השקר שלהם.

3.
הימין בישראל מעולם לא ידע כיצד לשלוט.
הקומוניסטים למשל, ידעו כיצד לשלוט. הם דאגו לכך שאיש לא ידבר עם חברו סרה אודות השלטון.
וכי מה היה אכפת להם שפלוני ידבר עם אלמוני נגד סטאלין?

הסיבה פשוטה: כדי לסמא עיני הציבור אתה חייב שיהיה חושך מוחלט (וחושך לצורך העניין יכול להיות גם מצג שווא). ברגע שגפרור אחד מבליח בחשיכה, הוא מראה את האמת אפילו לשברירי שנייה. אם אתה רוצה לכסות את האמת אתה חייב לדאוג ששום ניצוץ לא יגרש את החושך. אתה חייב אטימה מוחלטת.

וראו מה באמת גרם לנפילת הקומוניזם?
“הגלאסנוסט” של מיכאיל גורבצ’וב.
הפירוש של המילה “גלאסנוסט” הוא: “פתיחות”. ברגע שהוא נתן לאנשים לדבר, הם באמת דיברו, התאגדו, וראה זה פלא: בתוך שנתיים התהפך השלטון והפך לדמוקרטי.

4.
כמה שנים עברו ופוטין, בכיר הקג”ב לשעבר, עלה לשלטון.
מה עשה פוטין? מה שעשו בסין. הוא ביטל את השיטה הסוציאליסטית והחליף אותה בקפיטליזם, קרי, איפשר לבני אדם להתעשר ולשגשג, אך מאידך חזר לשיטה הישנה: לסתום את הפה לאנשים.
ואיך עשה זאת?
מה שעושים ללורי שם טוב. השתקה והפחדה. רק שהוא עשה זאת בצורה בוטה יותר.
הוא פשוט הרג כל עיתונאי שהתבטא נגדו.
הוא עשה את זה בלי למצמץ, ולא היה אכפת לו שכולם ידעו שזה הוא. להפך. הוא היה מעוניין שכולם ידעו שזה הוא, זה הוסיף לו הילה של אדם אכזר. זה גרם לכולם לפחד – ולשתוק.

וכשסוכן קג”ב לשעבר בשם אלכסנדר ליטוויננקו התחכם וערק לבריטניה והחל לספר את הידוע לו על שלטונו של פוטין, שלח לו זה האחרון שני סוכנים שנתנו לו לאכול כפית אורניום שיכול היה להשמיד עיר שלמה.
הוא רצה לשדר מסר: “אם אני יכול להשתמש בנשק שיכול להרוג עיר שלמה על מישהו שדיבר נגדי, אז תיזהרו אפילו לחשוב עליי רעות”.
הוא הצליח פוטין. אף אחד לא כותב נגדו ברוסיה.

5.
נשוב ל”שלטון הדמוקרטי” במדינת ישראל.
יש כאן קבוצה קטנה מאד ששולטת במדינה הלכה למעשה כבר למעלה משלושים שנה.
בתחילה הם נהנו מיוקרה, מכבוד, מהערכה. “יש שופטים בירושלים”. כבר לפני עשרים ושתיים שנה היו כאלה (וכותב השורות ביניהם) שהתריעו על ה”דיקטטורה השיפוטית”, ובעצם על כך שהשלטון במדינה אינו באמת נבחר ואינו באמת דמוקרטי.

בשנים האחרונות, דווקא בזכות כמה עיתונאים אמיצים (בפירוש לא פוליטיקאים) העניין הזה הפך לנחלת הכלל. כולם מבינים שהבג”ץ והפרקליטות לקחו את השלטון לידיהם. (לשמאל כמובן לא אכפת. זו הדרך שלהם לשמר את השלטון בידיהם, אז מה אם זה לא דמוקרטי). לכל השאר אכפת ועוד איך. אף אחד לא אוהב שעושים ממנו צחוק, אף אחד לא מוכן לבחור שוב ושוב ולגלות שלכנסת ולממשלה אין שום כוח ושעשרה אנשים שמעולם לא נבחרו שולטים עליהם. ועוד יותר אך אחד לא אוהב, שרודפים אותו, שמשתיקים אותו, שמגרשים אותו מביתו ושמחליטים החלטות כנגד הרוב הדמוקרטי.

בשנתיים האחרונות, החליטו אנשי המשפט ככל הנראה לוותר על “הכבוד” וה”יוקרה” וללכת על הדבר האמיתי הפחדה”.

6.
אם שאלתם איך הם מעזים לבטל חוק אחר חוק, לעשות דברים בלתי הגיוניים כמו לפסול איש ימין מלרוץ לבחירות ובאותה נשימה להכשיר איש שמאל קיצוני שתמך בטרוריסטים. להרוס יישובים יהודיים ולגרש את יושביהם ובאותה נשימה לאסור הרס של בתי מחבלים או בתים בלתי חוקיים של ערבים, אם שאלתם איך הם מעזים להשקיע עשרות מיליונים מתקציב המדינה בלמצוא זוטי דברים כנגד ראש הממשלה המכהן, להציק לו ולמשפחתו, ומאידך לאסור עליו לקבל מימון כדי להגן על עצמו.

אם שאלתם עצמכם כיצד הם מעזים להוציא עוד כמה עשרות מיליונים מתקציב המדינה כדי להעמיד את אשתו של רוה”מ לדין על חמגשיות. לעצור את כל מי שעבד ועובד בסביבתו של ראש הממשלה ולטפול עליו האשמות שווא ולהבטיח לו שאם יספר שקרים על ראש הממשלה ויעזור להפילו הוא יקבל כסף וימחלו לו על חטאיו, בעוד שכנגד אנשי פרקליטות כמו רות דוד ושי ניצן שסייעו לכאורה לשחיתות חמורה, לא נפתחה חקירה, ואם אתם שואלים איך קורה דבר כזה שהפרקליטות מבקשת לגזור 12 שנות מאסר על עיתונאית שעשתה מה שכל עיתונאי עושה רק שהיא עשתה זאת כנגד שופטים ולא נגד פוליטיקאים, ובכן השאלה היא התשובה. לא רק שלא אכפת להם מה שנגיד. הם מעוניינים לאותת לכולם: “אנחנו עושים מה שבא לנו, כבר לא אכפת לנו מה אתם חושבים עלינו ואיך הדברים נראים. מה שחשוב לנו כעת זה שתפחדו מאתנו“.

7.
לאחרונה החלו כמה עיתונאים ימנים לפקפק בתמיכה בנתניהו.
הבולט בהם, קלמן ליבסקינד תהה בקול: “התחושה היא שנתניהו מחמם את כולנו בסיר, ובכל פעם מוסיף עוד מעלה ועוד מעלה, עוד חוק צרפתי ועוד חוק המלצות, עוד ניסיון לחלץ אותו מהעמדה לדין, ועוד גיוס של כל המחנה הלאומי לענייניו האישיים”. (שימו לב, שאין אף עיתונאי שמאלני שנתקף ברגע של “חשיבה אחרת” זה פשוט לא קורה להם. הם ממוקדי מטרה).

התשובה לתהייתו (הראויה) של ליבסקינד היא כזו.
נתניהו לא קפץ לסיר. מישהו השליך אותו לשם. והוא זה שמעלה את החום מעלה אחר מעלה.
ואם תשאלו: אולי נניח את נתניהו לגורלו ונמצא מישהו אחר?
התשובה האמיתית לזה היא שנתניהו הוא “המוהיקני האחרון” (ביטוי לאדם ששרד אחרון). הוא היחיד שלא נכנע מולם, שלא מכר את עצמו (או נכנע לסחיטה) כמו רובי ריבלין וצחי הנגבי ודן מרידור ואביגדור ליברמן וגדעון סער והמפכ”ל רוני אלשיך ועוד רבים וחלשים.

רישמו לפניכם: אם הם יצליחו להעמיד אותו לדין, אל תצפו לזיכוי. הם ישפטו אותו ללא רחמים (וניתן לראות את גישתם הקשוחה בקשר למועד השימוע) ישלחו אותו לשנים ארוכות בכלא ולא ייתנו שום משקל לזכויותיו. לא בגלל שהוא מעניין אותם, אלא כדי שכל מי שיצפה במחזה הנורא והבלתי נתפש הזה: בנימין נתניהו, מדינאי המוערך בכל העולם, נכנס לכלא לעשר שנים על כלום, יבין ויפנים שיש כאן שלטון דיקטטורי שיש לפחד ממנו ולא כדאי להתעסק אתו.
כשזה יקרה, גם אני אפסיק לכתוב נגד הבג”ץ. יש גבול לאומץ שלי.

כי כשהמלחמה אבודה, אומץ הופך לשטות.