אם התוצאה פחות חולים אז הרווחנו המון

מכתב מקורא נאמן
1.
בכל יום א’ אני מגיע למשרדי ונהנה לראות את כמות הפקסים שמגיבים על המדור, ובעיקר מתענג על איכותם. יש בהם שבאים לחזק ולשבח ויש בהם שבאים לחלוק ואף להתקיף, וכולם-כולם מסבים לי עונג רב. שכן עצם העובדה שאנשים מכובדים טורחים לקרוא את הגיגיי, ובוודאי להגיב להם, זה לא דבר מובן מעליו מבחינתי.
השבוע קיבלתי את אחד הפקסים המרתקים ביותר, מאת הרב ברוך יעקב סומפולינסקי שליט”א, רב קהילת “לומדי תורה” בברכפלד וראש ישיבה לצעירים “תפארת התורה”.
היה זה פקס שמבקר בחריפות את מה שכתבתי בשבוע שעבר, אך מכיוון שהשתכנעתי לגמרי מכל מה שכתוב בו, ומכיוון שאני רואה עצמי מחויב להביא לקוראים את הטור הכי מרתק ומעשיר שאני יכול לתת להם, החלטתי לפרסם אותו ככתבו וכלשונו, למעט שינויי עריכה קלים.
לכבוד הסופר חיים ולדר
כאחד מהרבה אנשים המעריכים את התובנות והלקחים החינוכיים שבמאמריך, הנלמדים ממאורעות
החיים, קראתי בשים לב את מאמרך האחרון ב”יתד השבוע” תחת הכותרת “עדיין בגלות”. הופתעתי
מגישתך המוטעית, לדעתי, כלפי המושג “גלות” בכלל, ובהקשרים הנוכחיים. “גלות” זהו מצב שהאדם
אינו בן חורין לבחור ולעשות את הבחירה הנכונה במצב שהוא נמצא. זה נכון שאנחנו “עדיין בגלות”,
אבל לא בגלל מה שאתה כתבת, שאנחנו לא יכולים לסמוך על המשטרה, בתי המשפט, משרדי
הממשלה ועוד כמה רשויות שמפלות אותנו לרעה אלא בגלל שאנחנו תולים תקוותינו בהם – זו הגלות שלנו. גם אם היו עוזרים לנו מאוד.
בין “גולה” ל”גאולה” נמצאת האות “א”. “אני”.
כאשר זזת מעצמך, ממולדתך, ממקור חייך, נהיית תלוי באחרים. אתה עדיין בגלות גם כשמתייחסים אליך יפה. כאשר הכנסת את ה”אני” שלך – התחלת להיגאל. כי אתה דורש מעצמך ולא מרגיש תלוי באחרים. בטח לא באחרים שאתה לא מעריך ולא מכבד.
מו”ר מרן המשגיח רבי מאיר חדש זצוק”ל היה אומר בוועד הראשון לבחורים הצעירים שהגיעו לישיבת חברון: “אם אתם רוצים להצליח, תאמצו את הכלל “אם אין אני לי מי לי”. אין מי מתלמידי מרן המשגיח שאינו זוכר את מפגשו הראשון עם מרן המשגיח שבו הוא היה חוזר ומדגיש, “מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך” – זה סוד ההצלחה – וזהו סוד הגאולה.
3.
אבל, כאן מגיע “אבל” גדול. במאמר שלך ביטאת בצורה מאד אותנטית את כאבו של הציבור על היחס המשפיל, על האכיפה הבררנית כלפי הציבור החרדי.
מרוב הזדהות עם כאב הציבור, לא שמת לב לשני דברים. גם נפלת במלכודת של האדרת גורמים חיצוניים, שבהסתכלות אמיתית לא היו אמורים להשפיע במלוא נימה על גאוות היחידה והביטחון העצמי החרדי. והנזק השני יש בו משום סכנה אמיתית לשלום הציבור. כי ככל שמתלוננים יותר על “אכיפה בררנית” נגד הציבור החרדי או על סגרים שרירותיים וכו’ יוצרים מצב שהשלטונות מורידים לחץ מהציבור וכמו שזה קורה היום. ומה לדעתך יהיה עכשיו? יותר חולים או פחות? יותר יתומים או פחות?
נניח שהם עושים באמת אכיפה בררנית ובלתי צודקת מטעמים גזעניים. אם התוצאה היא שיהיו פחות חולים ופחות מתים, אז הרווחנו המון.
במאמריך ובהרצאותיך אתה בפירוש מקשר בין אכיפה למשמעת. מניסיונך החינוכי, מה נראה לך שיקרה אם השלטונות יחליטו להוריד את ה”אכיפה הבררנית”?
הרי ברור שהציבור החרדי יקפיד פחות על חבישת מסיכות. מה שיביא בוודאות ליותר תחלואה ורח”ל ליותר יתומים.
מצד שני, אם תניח למשטרה לאכוף בצורה בררנית קשה ונוקשה עם סגרים שרירותיים ותקטין בזה את התחלואה אפילו בחולה אחד, כבר הצלת עולם מלא. חד וחלק!!!
אז נכון שזה לא הוגן ואפילו גזעני, ונעשה ממחשבת זדון וניכור, אבל אם זה מציל אותנו מה לנו כי נלין על דבר טוב? הן רבות ונסתרות דרכי ההשגחה לשמור על ציבור “בני התורה”.
4.
הנה משהו שאולי ישכנע את קוראיך הרבים:
אני כותב מכתב זה ממיטת חולי הקורונה שנדבקתי מלפני למעלה משבועיים. רציתי שתדעו שאף
שאני ב”ה במצב “קל”, זה לא משחק ילדים. ההרגשה מאוד קשה, מלווה בחום ובשאר תסמינים.
קצת פרופורציה לא תזיק לנו.
5.
וכעת סיפור טוב.
אתה מכיר את סיפורי הגבורה של אבי הפרופסור סמפולינסקי שליט”א, ומה רב חלקו היה בהצלת היהודים בדנמרק. אפילו כתבת עליו סיפור גבורה הירואי איך חצה בשחייה את התעלה לשבדיה.
מה שלא סיפרת, הוא סיפור גבורה אמיתי שנמשך הרבה מעבר למלחמת העולם השנייה.
הקבוצה שהתעסקה בהברחת היהודים לשבדיה עשתה זאת על ידי שכירת סירות דייגים. כל זה עלה
הון רב כי היה בזה סיכון גדול, וכשהתרבו הניצולים, אזל הכסף והמארגנים היו צריכים להשיג מקורות מימון.
לקהילה הכללית היה חשבון בנק ובו היו סכומי כסף גדולים. אך ראשי הקהילה שכמובן היו הראשונים שברחו, ושלא היו שומרי תורה ומצוות בלשון המעטה, נתנו הוראה חד-משמעית שלא להוציא כלום מקופת הקהילה. כך שהיו צריכים לגייס כספים ממקורות פרטיים.
הייתה קבוצה גדולה של כמה משפחות שלא היה כסף לכולם לפדיון נפשם. בקבוצה הזו היו גם הוריו של אבי, הר’ שמשון ז”ל וחנה דבורה סומפולינסקי ע”ה שלימים התגוררה בשכנות למרן הגראי”ל שטינמן זצוק”ל, בחזו”א 7 ב”ב.
סבי ביקש לתת ייפוי כוח למארגנים למכור את דירתו וחנותו כדי שיהיה מספיק להצלת כל הקבוצה. הביאו מכונת כתיבה באישון ליל למקום המסתור במתבן, וכתבו ייפוי כוח בלתי חוזר על כל רכושם כדי להציל אחרים! עד כאן סיפור גבורה יפה מאוד.
6.
אבל אמשיך לך את סוף הסיפור ותראה מה זו גבורה יהודית אמיתית.
לאחר המלחמה, שבו המשפחות הנמלטות חזרה לדנמרק וניסו להשתקם מחדש. עסקני ההצלה יעצו לסבא ולסבתא לתבוע מקופת הקהילה את כספי מכירת רכושם, שהרי הוא נמכר לצורך הצלת בני הקהילה.
גזברי הקהילה סירבו, באומרם שהכסף ניתן למחתרת הדנית לצורך מלחמה עם הגרמנים, ולא לצורך הצלת היהודים.
קבוצת המצילים, שברובה הייתה מורכבת מגויים דנים שמסרו נפש להצלת יהודים, התקוממה מאוד על העוול הגדול המתרחש מול עיניהם, והפצירה בסבי שיתבע את קופת הקהילה בבית המשפט והם יבואו להעיד לטובתו שמטרת הכסף הייתה הצלת היהודים.
היו אלה אנשים מכובדים, משכילים ומוערכים מאד, שאין ספק שעמדתם הייתה מתקבלת בבית
המשפט.
ברם, הסבא החבר ר’ שמשון זצ”ל סירב בכל תוקף לתבוע את הכסף בבית המשפט. הוא אמר:
“איזה חילול השם יהיה מזה שכל הגויים יגידו, ‘תראו במה היהודים התעסקו כשהיה צריך להציל את
אחיהם, בלדאוג לממונם שח”ו לא יחסר. עדיף בלי דירה ובלי חנות, ובלי חילול השם”.
עד כאן סיפור אמיתי עם מקורות יהודיים וגויים נאמנים במסל”ת.
7.
ואני אוסיף לך, שעכשיו שצריך להציל יהודים ממגיפה, אולי שווה לוותר על כמה זכויות אזרחיות בשביל למנוע חילול השם ואולי גם נצליח להציל כמה יהודים על הדרך.
ידידי הסופר חיים ולדר הי”ו, הקב”ה חנן אותך בלשון לימודים מרתקת ובעט
סופר המביע אומר, הנשמע ברוב קשב. זה הכלי שלך לעשות אתו שליחותך בעולם. עכשיו עת צרה
ליעקב ויש מגיפה בנחלתנו המפילה נפגעים רבים. עכשיו הבחירה בידך מה לעשות עם הכלי הגדול
שחנן אותך ד’. להילחם על זכויותינו האזרחיות או כבודנו המושפל בראש כל חוצות, כאשר המלחמה הזו תביא בכנפיה גם הקלה בהנחיות הזהירות שכן “מה ההבדל בין תל אביב לבני ברק ובין בית כנסת למסעדה ובין הפגנה לחתונה”, וכיוצא מטענות אלו.
אז אולי נרגיש שכבודנו האבוד חזר, אבל המחיר עלול להיות שחלילה על הדרך יאבדו מאתנו גם כמה טובים ויקרים יר”ה.
אבל יש לך גם את האפשרות השנייה: להשתמש בעטך עט הסופר גם כדי להסביר את גודל חשיבות
שמירת ההנחיות, להצליף ללא רתע במפירים, ולקרוא לשמירה מדוקדקת על הכללים בלי קשר להוראות השלטונות ואף להחמיר על עצמנו.
אמי ע”ה הייתה בוגרת “אושוויץ” והחיים לימדו אותה להתמקד במה שחשוב באמת. במדורך “אות חיים” אתה עוסק בנושאים שבאמת מעניינים את הציבור. אנא ממך, אחוז בעטך החד וקרא לציבור להתמקד בעיקר. להפסיק להביט סביב ולנסות לחפש הקלות, ורק לחשוב איך להימנע מתחלואה והדבקה. או אז תדע שעשית את הדבר הנכון באמת. להציל את עם ד’. ויהי ד’ עמך כל הימים.