מדינת כל נפחדיה

1.
בטח שאלתם את עצמכם איך זה עובד העניין הזה של הדיקטטורה.
איך מצליח אדם אחד, בדרך כלל מדובר באדם אחד, ליצור שליטה במיליוני אנשים כשמספיק אפילו ארבעה מהם לנצח אותו.
איך סטאלין יכול היה לשלוט בשלוש מאות מיליוני אזרחים.
איך קים ג’ונג און בצפון קוריאה מצליח לגרום לאזרחיו כל כך לפחד ממנו, עד שהם מוצאים עצמם סובלים סבל בלתי ייאמן ולא עושים דבר כדי להפסיק אותו.

2.
התשובה לזה טמונה בטבע הבסיסי של האדם הדואג ומגונן תחילה על עצמו ועל משפחתו (ובדרך כלל משפחתו חשובה לו יותר מעצמו) ורק לאחר מכן על ענייני ציבור, מאבקי צדק או מאבקי זכויות.
כאשר מרחפת סכנה על אדם ועל בני משפחתו, הוא יחשוב על איך לשרוד ויניח לצדק ולזכויות. ובמקרים רבים גם לא יעשה דבר ויקווה שהדבר יחלוף מאליו. במילים אחרות: פחד יוצר חוסר אונים וחוסר אונים יוצר שליטה.
3.
כעת נצא למסע שיסביר כיצד הצליח אהרן ברק (שכונה על ידי המשפטן האמריקאי המפורסם ובעל ההשפעה ריצ’רד אלן פוזנר בשם “פיראט משפטי), להשתלט על מדינה שלמה.
לאלה שלא אוהבים להיכנס לפרטים כמו “חוק יסוד כבוד האדם וחירותו”, אני אעשה לכם את זה הכי פשוט שאפשר.
זה החל בשנת 1976 בזמן כהונתו הראשונה של יצחק רבין.
בעוד מלחמת “ששת הימים” הפכה את מנהיגי מדינת ישראל, כמו משה דיין ויצחק רבין, לאנשים נערצים שלא ניתן היה לנגוע בהם, הרי שמלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973 החזירה אותם למה שהם היו מלכתחילה, ולמעשה פגעה אנושות בתדמיתם.
למקום הזה נכנס איש צעיר ונמרץ בשם אהרן ברק, ששימש כיועץ המשפטי לממשלה.
עד אז “יועץ משפטי” היה בדיוק מה שזה נשמע. אחד שמתייעצים אתו ואחר כך מחליטים אם לשמוע בקולו או לא ואולי אפילו בכלל לפטר אותו רק כי הקול שלו קצת צורמני.
אך כוחו של ברק, היה תמיד בחולשתם של אחרים. והוא זיהה את החולשה ועט עליה.
הוא המתין למעידה הראשונה, וזו באה בדמות חשבון בנק בחו”ל של הגב’ לאה רבין, מהתקופה בה שימש בעלה שגריר ישראל בארה”ב.
זה הספיק לברק כדי להורות על חקירה ולרמז לרבין כי אם יתפטר, הוא יסיים לו את בלי העמדה לדין שעשויה להוביל אותו לכלא.
רבין התפטר. העם מאס בשחיתות של אנשי מפא”י ההיסטורית ובבחירות של שנת 1977 העלה לשלטון את הליכוד בראשות מנחם בגין.
לכאורה אהרן ברק ירה בעצמו כי פעל כנגד מפלגה שאין ספק שהיא קרובה לדעותיו מאשר הימין השנוא עליו.
אבל אהרן ברק היה ונשאר הרבה יותר מזה. הוא תמיד רץ למרחקים ארוכים. הראש של כולם היה בין ימין לבין שמאל, אך הראש שלו היה “אהרן ברק”.
מנחם בגין הג’נטלמן הפולני עשה טעות היסטורית ובמקום להשליך את כל המנגנון הפקידותי המושחת של מפא”י (שכבר החל לארוז חפצים) השאיר אותו על כנו, והטעות הכי גדולה שלו, שלא שם אל ליבו לעוול ההיסטורי של מינוי שופטים רק מהשמאל ואף טבע את המושג “יש שופטים בירושלים”.
הוא שכח איש אחד, שעדיין לא היה שופט, אך כבר שלט על המערכת המשפטית. אהרן ברק.
4.
מרגע זה ואילך, כל מה שעשה אהרן ברק זה להחליש את המערכת הפוליטית בדיוק כפי שהחליש את מפלגת העבודה והעומד בראשה רבין. הוא דאג שימנו אותו בקלי קלות לשופט עליון, משם החל בפועל מהפיכת הפחד וההחלשה של המערכת הפוליטית אך לא רק שלה.
מלחמת לבנון? ברק דאג להקים ועדת חקירה שתחקור מדוע נוצרים רצחו מוסלמים. הוועדה כמובן הגיעה למסקנה שזו הייתה אשמתו של שר הביטחון דאז אריאל שרון והוא נאלץ להתפטר.
במקביל החל ברק להרחיב עוד ועוד את סמכויות הבג”ץ. להתערב בכל עניין ולהורות לממשלה מה לעשות במקום להפך. לשיטה הזו קרא “אקטיביזם שיפוטי” רק שליתר ביטחון, וכדי שהאקטיביזם הזה יפעל רק על פי רצונו הוא שמר מכל משמר עבוד בצד למנות שופטים בכלל ושופטי ביהמ”ש העליון בפרט, רק כאלה שיחשבו כמוהו. למשל, המשפטנית רות גביזון נפסלה על ידו משום ש”יש לה אג’נדה”. כולם הבינו זאת שבגלל שהיו לה דעות שמצדדות בימין ובגלל התנגדותה לאקטיביזם השיפוטי, אבל אני, שנמצא קצת בתוך הראש של אהרן ברק יודע, שהכוונה שלו הייתה אחרת לגמרי: גביזון היתה רחוקה מהימין וגם הקימה את התנועה לזכויות האזרח אשמתה היחידה היתה שיש לה דעה עצמית והיא עומדת על דעתה. ברק לא רצה במערכת המשפטית שום אדם בעל דעה ובטח לא בעל השפעה. זה לא טוב לו. הוא צריך אנשים בינוניים. כאלה שאין להם דעה עצמית, או שיש להם כזו, אך הם נזהרים מלעשות בה שימוש כאשר היא תסכן את מעמדם, כבודם או סיכוייהם להתקדמות בהיררכיה המשפטית.
מי שקרא את סיפורי “קח אותי בשתי ידיי” שפורסם בגיליון הסיפורים של חג הסוכות יוכל להבין בצורה עמוקה יותר איך משתלטים על אדם, על קבוצה, על מדינה ואפילו על כל העולם.
5.
ייאמר לזכותו של אהרן ברק שהוא עשה זאת במתק שפתיים ובהמון חכמה. הוא בין האנשים שהייתי סקרן לשוחח עימם רבות. בזכות קסמו האישי ופיקחותו נעשתה כל המהפיכה הזו בשקט, ובלי צרמוניות שהיו רק מעכבות את התהליך או חלילה עולות על מניעיו ומטרתו.
ברק לא נתן לאף אדם בעל דעה אפילו להתקרב לתחום המשפטי וזה כולל את לשכת עורכי הדין שיש לה השפעה בתחום המשפטי ובפרט בבחירת השופטים. כך למשל דאג שדרור חוטר ישי, יוזז מתפקידו כראש לשכת עורכי הדין מפני שחוטר ישי היה אדם “בעל אג’נדה”. וכך דאג שעושי דבריו יעיפו שנים רבות לאחר מכן את אפי נווה שכיהן באותו תפקיד ומאותה סיבה בדיוק.
מה שהיה בראש מעיניו של ברק הם כמה מגדלי שן שביצרו את הממלכה האלטרנטיבית שבנה במדינת ישראל.
הראשונה: הוועדה למינוי שופטים, זו שנתנה לו שליטה מוחלטת על זהות השופטים שייכנסו למערכת ובפרט לבג”ץ.
השנייה: מוסד “היועץ המשפטי” אותו הפך למעשה למפקד עליון, קומיסר, שליט ותליין ראשי של פוליטיקאים (כמובן בכפוף נתון למרותו המלאה).
השלישית; פרקליטות המדינה.
זו שמחליטה מי יועמד לדין על כלום ומי לא יעמוד לדין על פשעים חמורים.
כך מצאו עצמם שורה של פוליטיקאים שלטשו עין לעשות שינוי כלשהו במערכת המשפט ומצאו עצמם עסוקים עד למעלה מראשם בכתבי אישום ומשפטים שכילו את כבודם, זמנם, כוחם וכספם בעוד פוליטיקאים כמו אהוד ברק לא נחקרו אפילו.
מוסד היועץ המשפטי הורחב על ידו לכל רשות עירונית, לכל חברה ממשלתית ולאחר מכן גם לחברות ציבוריות שאינן ממשלתיות. בכל אחת מהן יושב יועץ משפטי הכפוף ליועמ”ש לממשלה (הכפוף לו מרצון או מבלי רצון…).
כך השלים אהרן ברק שליטה אגפית, אורכית רוחבית וכמותית, על כל הנעשה במדינת ישראל.
6.
לאחר שבנה את התשתית, פנה ברק לישורת האחרונה והיא: שליטה רשמית במדינת ישראל, בלי קשר למי שייבחר: ימין, שמאל, מרכז, אנטי דתי, או דתי קיצוני. כולם יהיו נתונים למרותו מפחד יעשו להם קים ג’ונג און. נו טוב, לא ממש כמוהו. הרבה יותר גרוע! לא יירו עליהם פגז מטנק. יעשו להם משהו הרבה יותר מזה: יעמידו אותם לדין, יאלצו אותם להתפטר ממשרתם הרמה, יזרקו אותם לכלא לשנים רבות וימיטו עליהם ועל בני המשפחה שלהם בושה וחרפה עד כדי שחייהם לא יהיו חיים.
ותראו איך זה עבד יופי.
את אריאל שרון, הימני הקיצוני שיצר את ההתיישבות בשטחים, הוא הפך על ידי איום העמדה לדין ב”אי היווני” לאיש שפינה באכזריות את תושבי קטיף והמיט על מדינת ישראל אסון ביטחוני בדמות טילים שנוחתים חדשות לבקרים.
אהוד אולמרט הועמד לדין ונזרק לכלא רק מפני שסירב לפטר את שר המשפטים דניאל פרידמן שניסה לעשות שינויים במערכת המשפט.
תמונתו הנוראה של אולמרט בכלא, איש כחוש ומיוסר, זו שגם הובילה לקיצור עונשו, היתה האיתות הגדול ביותר לפוליטיקאים מה מצפה להם הם ימרו את פי השליט העליון ויסכנו את שלטונו.
נתניהו היה אגוז קשה לפיצוח. דווקא משום שמעולם לא עשה מעשי שחיתות. את כספו הרוויח לבד והיה פחדן מכדי לקחת ממישהו שוחד.
למרבה “המזל” כמו לרוב בני האדם, היו לו חולשות כמו חיבה לסיגרים ושמפניות. ברם, נהנתנות אינה עבירה. אז ההוראה הייתה להיצמד ל”נהנתן” ולירות עליו בקצב של מכונת ירייה, כתבי אישום על הובלות או על שמפניות או מגשיות. ולאחר שכל זה לא עבד במשך השנים ונתניה נבחר שוב ושוב, פשוט החלו לתפור לו תיקים כבדים באמת.
ואיך תפרו לו תיקים?
שיטת קים ג’ונג און הישנה והטובה: הפחד!
הפחידו עד מוות את כל האנשים הכי קרובים לו: את ארי הרו, את ניר חפץ, את שלמה פילבר, ובשילוב של איומים קשים ועינויי גוף ונפש (ממש כך) הם הוכרחו להעיד את כל מה שהורו להם להעיד, וכשאמרו דברים סותרים (כי לשקר אין רגליים) איימו עליהם עוד קצת והם “נזכרו באמת” שהוכתבה להם מראש.
וכשגם זה לא תפס, וכל מה שיצא זה כותרות חיוביות בעיתון סיגרים ושמפניות, הם הלכו על הראש של היועמ”ש אביחי מנדלבליט שקצת התעכב בהגשת כתב האישום, מפני שסבר שאין בהם ממש, בדיוק כפי שכתבתי כבר לפני שנה עת הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו. אני הבנתי שזה לא הוא כי אם כח חזק ממנו.
וכך אמרתי בראיון ל”כיכר השבת” “מנדלבליט נרדף בעצמו, המסכן הזה נרדף כמו שניר חפץ נרדף. הוא נמצא בסכנת כלא או כס השופט העליון.
המילים הללו התאמתו אחד לאחד ב”הודאת בעל דין” של מנדלבליט עצמו שהוקלט מתלונן על כך “ששי ניצן לא סגר לו את התיק הפלילי כדי להחזיק אותו בגרון”.
7.
איך פותרים את זה אתם שואלים? הפתרון קיים והוא נעוץ ברעיון המרכזי של המאמר: הפחד.
הפתרון תלוי רבות בנתניהו עצמו. ברגע שיבין שאם לא יפעל מיידית גורלו ייחרץ, יש לו סיכוי. וזה גם לא יהיה כל כך קשה.
בואו נאמר שהגינוי שלו לח”כ מיקי זוהר שאיים על מנדלבליט שאם לא יתפטר יפורסמו עוד קלטות שלו, לא בדיוק עזר לנתניהו. להפך.
בכך הוא רק אותת לאיש הזקן והחכם שיושב שם במגדל השן ומחזיק בחוטים של כולם, שהכל בסדר. נתניהו עדיין רועד ממנו, והפחד עליו הוא מבסס את שלטונו עדיין קיים. אפשר לעבור לשלב הבא.