פרשת בהעלותך. הארה של המנורה של האור בכל תחומי ההוויה

ישראל שוהה בהר סיני שנה שלמה, תקופה ארוכה אשר לא הייתה מתוכננת בעת שהקב”ה התגלה למשה בסנה .נזכור שבפרשת שמות בהתגלות הראשונה של הקב”ה למשה נאמר במפורש :’פרק ג פסוק ז.’

‘ויאמר ד’ ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי… וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב… אל מקום הכנעני. ‘ הנה זה ברור התוכנית הא-לוהית היתה הגעה ישירה ממצרים לארץ ישראל ושם העם העברי יגלה את נשמתו שהיא היא התורה במקום הכי טבעי לכל ירושלים! ומשם יגלה מאורו הייחודי של

 ‘הענין הא-לוהי ‘( כוזרי) כדברי הרב קוק נעשה האדם א-לוהי בתכונתו הפנימית (עין איה שבת).  לתיקון העולם לכל האנושות ולחיבור שמים וארץ וזו תכונה רק ישראלית. אלא שהעם כבר נסוג מתוכנית ענקית זו מפרשת בשלח ‘ ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-לוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא… פן ינחם העם ושבו מצרימה’. ואכן העם רצה כבר לחזור למצרים. לכן הוא היה צריך סמינר ישיבתי ארוך שיסתבר ב-40 שנה לקבל את התורה דווקא במדבר סיני ולהתחנך לאמונה על ידי משה רבינו(פירוש הרב יהודה לאון אשכנזי).

הקדמה זו הינה בכדי להבין את האירועים הקשים שכבר מתוארים בפרשה במהלך הנסיעה של ישראל לארץ ישראל אלא שתחילת הפרשה עוסקת במנורה ובאמצעה נושא פסח שני מופיע ולאחר כך ישראל חוה את קשיי הדרך ותוהה האם היה צריך לצאת מגלות מצרים ויש קשר לכל הנושאים. נושא הראשון הינו המנורה. מצוות עשיית המנורה והדלקתה נאמרה כבר בספר שמות בפרשת תרומה (כה לז ספר שמות) מה מקום חזרת מצווה זו לאהרון כאן כשפרשה זו עוסקת בתנועת ישראל לכיוון מטרת היציאה מהגלות שזה להגיע להקמת מדינה בארץ ישראל.  

רבי חיים בן עטאר הקדוש: ‘אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ‘..ובדרך רמז ירמוז בשבעה נרות לאומות העולם שהם שבעים אומות כל אחד ירמוז לכלל עשירי, ורמז כי כולן מאירים לנוכח המערבי שהם ישראל שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן. ורמז גם כן שכולן כלים ונר ישראל לא יכבה .ותמצא שהארת הנרות אינו אלא בלילה והוא סוד הגלות שנקרא לילה. מה שאין כן בבא זמן הישועה המתייחס לה בקר… יכבה נר האומות וישאר מכללותם נר ישראל שהוא הולך ואור עד נכון היום (משלי ד.ח). גם רמז במצות הדלקת הנרות שיכוין בהדלקתם שתהיה הארתם למול פני המנורה שהכול יהיה לצורכי ישראל המתייחס לה שם פנים כידוע למבינים.‘

אור החיים הקדוש מחייה לנו את פסוקי התורה במשמעותם ההיסטורית גאולית ותוכנם המשיחי אשר הוא מהות ישראל ותפקידו העיקרי בהארת האנושות גאולתה וחזרתה לגן עדן האנושי שבו האדם בכללותו והאל מתהלכים ביחד. וזה תפקיד הקשה של ישראל!. לכן שבעת הנרות ולא ששת הנרות יאירו אל מול פני המנורה. רואים אנו בזוהר שרבי שמעון בר יוחאי מכונה המנורה בהיותו מאיר מחכמת פנימיות התורה. ישראל הם מנורת ההוויה מול כל העמים ישראל מאיר מנשמתו הפנימית ומתוך דרך ארץ של האבות אברהם יצחק ויעקב. הוא מאיר מתוך איחוד שלושת המידות העיקריות של כל מהות החברה והחשיבה האנושית והן ח’ ד’ר’ (הרב אשכנזי) חסד דין רחמים. ישראל עניינו איחוד מידות אלו. הפרדת החסד מהדין והדין מהרחמים מובלים את עמי תבל לאידאולוגיות חלקיות אשר סופן סילוף אותה מידה שהיא נכונה במהותה והרס החברה.  

מסכת יומא דף מה עמוד ב :’ אש מחתה ( הגחלים שעליהן מקטירים את הקטורת של יום הכיפורים) ומנורה ( האש שלוקחים לצורך הדלקת המנורה מניין (שאף הם נלקחים מעל גבי מזבח החיצון) ודין הוא (אפשר ללמוד זאת מגזירה שוה ) נאמרה אש בקטורת (רשי דכתיב יקטירנה ואין הקטרה בלא אש) ונאמרה אש במחתה (שכתוב ביום הכיפורים ולקח מחוא המחתה גחלי אש) ומנורה (רבינו אליקים שנאמר בהעלותך ותרגם אונקלוס באדלקותך) מה להלן ( האש, של הקטורת היא) על מזבח החיצון (ומשם היא נקחת) אף כאן ( האש של המחתה והמנורה נמצאת ) על מזבח החיצון …ותלמוד לומרה’ אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה‘. אש תמיד שאמרתי לך (דהיינו האש של המנורה שכתוב בה ‘להעלות נר תמיד’ לא תהא אלא בראשו של מזבח החיצון (ומשם תקחנה). פירוש הגמרא ממהודרת ‘ושיננתם’.

ישראל למרות הבדלת מהותו האחדותית של איחוד החסד הגבורה והרחמים, אשר מבדלת אותו לחלוטין מכל המידות החלקיות של כל העמים; בכל זאת הוא צריך להאיר מתוך אחדות מידות אלו על כל ההוויה האידאולוגית האנושית. זהו לעניות דעתי לימוד ענק שמלמד אותנו התלמוד במסכת יומא שדווקא האש אשר מדליקים ממנו את המנורה נלקח ממזבח החיצון שהיה מחוץ לקודש במקדש דווקא.

מרן הרב קוק : ‘ האורה הפנימית אורה של תורה רוח הקודש והנבואה ששופע בישראל ביחוד ממקום בית המקדש יצאה האורה היא האורה הא-לוהית שמאירה לישראל לבדם ואין לזרים חלק בו. והנה גם אם יהיו ישראל עי הדרכת התורה הא-לוהית שמרוממותם מכל השפלות החומריות .. בלא פאר ונעימות חיצוני . גם כן היה הדבר שווה אמנם תורת ד’ תלמדנו ארחות חיים ועל פיה נראה אור בחיים החיצוניים ללכת קוממיות ולהיות גוי איתן מלא חוכמה מעשית עי כוח הקדושה … היא עצמה מפארת אורה גם כן מחוץ לפרוכת. להורות שמן האורה הפנימית תופיע לישראל גם אורה חיצונית בנימוסים אנושיים טובים ויפים ובתיקוני מדינה וממלכה נוחים ונעימים…על ידי האורה החיצונה המצטרפת אל הפנימית המכשרת את ישראל לחיות יחד עם תורתנו הקדושה חיים טבעיים מפותחים חיים מדיניים הגונים..’ עין איה שבת ב.טז יז.

ישראל אשר הוא צריך לאחד את כל האנושות את כל הערכים ואת כל העשייה הכלכלית של העולם הוא בעצם מוציא את המנורה העצמית אידאולוגיית הייחודית שלו לחוץ . הארה חיצונית זו של הפנים כאמור על ידי אור החיים הקדוש פני; משפיעה על ההתנהלות הישראלית בתיקון ניהול מדינתו ובד בבד כאשר ישראל הינה ערכית עברית אז היא יכולה להאיר על כל עולם הארה אשר היא החידוש הישראלי של איחוד האידאולוגיה של המידות של החסד עם הדין. ישראל נוסע מהר סיני לכיוון ארץ ישראל להקים את מדינתו הערכית כאמור. אלא שהנסיעה גורמת למשבריות. השינוי המהותי מעם בגלות אשר מהותו בגלות לעם אשר צריך לגלות שוב את איחוד המידות שבו בחיי לאומיים וחברתיים ולא רק בקהילה, גורמת למשבר. בכלל ההתקדמות האנושית גורמת למשבר.

רבי צדוק הכהן מלובלין ספרו פרי צדיק מאמר יא. : ‘ובפרשה זו ויסעו דרך שלושת ימים במדבר. פירש רש”י מהלך ג ימים הלכו ביום אחד שהיה הקב”ה חפץ להכניסם לארץ ישראל מיד וכן הוא בספרי. וצריך להבין הלא אין מעצור לד להביאם כמו רגע ביום אחד לארץ ישראל ולמה דווקא הלכו רק מהלך ג ימים… אך העניין ד דשלושה אבות שהם מרכבה למדות חסד גבורה תפארת. והמדות נקראו ימים שכתב בזוהר (בתוספות) כי ששת ימים עשה ולא כתיב בששת… נקראו האבות גם כן ג ימים. וידוע שהם כנגד ג מדות הקנאה התאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם והאבות להיפך הם עיקר החיים. אברהם מדתו אהבת הבריות ובחסד והוא כנגד קליפת הקנאה קליפת עשיו שהוא שונא הבריות יצחק מדתו היראה בחינת גבורה גבור הכובש את יצרו הוא כנגד קליפת ישמעאל שהוא אהבת וחמדות העולם הזה קליפת התאווה. רק הפסולת ממידתו של אברהם שהיה חסד היה ישמעאל חמדות זרות והפסולת של יצחק היה עשיו קנאה .ויעקב מדתו ענוה… והוא כנגד קליפת עמלק. וקליפת הגאווה… ועיקר המכוון הנסיעה לזכות לקדושת ג אבות שהם כנגד ג קליפות הנזכרים שצריך לצאת מהם .וזה שנאמר ויסעו מהר ד שלושת ימים היינו שלושת מדות האבות שהשם יתברך רצה שיסעו שיהיה להם עסק בדרך ג מידות האלו כדי שיוכלו לבוא לארץ ישראל שהוא הנייחא שנקרא מנוחה ששם בית המקדש . מכל מקום ארץ ישראל נקרא מנוחה’.

ישראל צריך לאחד את החסד והדין ולגבור על קליפה של ישמעאל עשיו ועמלק שהם הסטייה במידות החסד והדין. המשבר בפרשה זו בדרך לארץ של העם המתלונן כמה קשה לו הדרך למרות כל הניסים. תלונת של רצון להיות בלי איחוד המידות (חסד ודין) היכולה להביא להידרדרות מוסרית כמבוקש על ידם בפרשה הם רוצים הפקרות מינית התאוו תאווה ובשר. לכן ג ימים זה ההכרח לתקן את מידת החסד והדין והרחמים. אידאולוגיית החסד לבד מובילה לאנרכיה ולעיוות החסד שכביכול כולם זכאים לו. אידאולוגיית הדין בלי החסד מוביל להרג של האסלאם ועוד א האיחוד של החסד והדין רק היא יכול להוביל להצלחת החברה העולמית .ותיקון זה יכול להיעשות רק בארץ ישראל.

לכן באו אל משה גדולי מנהיגי העם אשר נשאו את ארונו של יוסף והיו טמאים ולא יכלו להקריב את קרבן פסח עם הכלל. הם בקשו להקריב. מנהיגים אלו לא מחפשים להתחמק מהמצווה למרות שהם פטורים מקרבן פסח כי עסקו במצווה אחרת של טיפול בנדב ואביהו שמתו או שנשאו את ארונו של יוסף. הם נשאו את משיח בן יוסף את הצד של השלטון הלאומי כלכלי ישראלי יוסף שזה מהות קרבן פסח האכילה של בשר בירושלים של עם שיוצא מהגלות. וזה תפקיד משיח בן יוסף לאחד את העם התשתית הלאומית בארץ ישראל. (ראה הספד הרב קוק על דר הרצל ופירוש הרב אשכנזי על זה בספר מספד למשיח). לכן משיחיות בן יוסף הינה מתבצעת על ידי הצד הלאומי ממלכתי של הזהות הישראלית הלא קשור לתורה ומצוות אלא קשור להחזרת הכבוד הלאומי של ישראל בארצו. ולמרות שתפקיד זה נראה לפעמים ‘חולין’ בכל זאת הוא קדוש והוא התשתית למשיח בן דוד. נפנים שיש 2 משיחים הגיע זמן ללמוד מה תפקידם!. ואנשים אלו רצו לחבר את יוסף עם קרבן פסח לומר שמשיח בן יוסף הוא המרכיב הראשון בגאולה הלאומיות אשר חודשה על ידי התנועה הציונית. ועקשנותם לא לוותר על מצוות קרבן פסח הובילה לחידוש פסוקים בתורה והלכה מהפכנית אשר אפשר לעשות קרבן פסח חודש אחרי ביד אייר. זוהי תורה עצומה תורתם של המנהיגים שלהבדיל מהמתלוננים שרוצים לחיות רק בגלות , הם לא מתחמקים מהמצווה למרות שהם פטורים והם לא מתחמקים מבניית מדינה עברית ערכית בארץ ישראל למרות המורכבות. מנהיגים אשר הם, כדברי הרב אשכנזי, אשר הם מצוינים שם (הגדה) ציוניים אבל בגלות. 

רבי יעקב אביחצרא ספרו מחשף הלבן : ‘.. והנה האנשים האלה אשר היו טמאים לנפש אדם רוח ד דבר בם ושאלו על עצמם ועל בני הגולה ובפרט על גלות אדום הארוכה בעוונות הרבים ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם וגם בני גלות אדום כולם טמאים לנפש אדם דכולם טמאי מתים ותפילה שהיו מתפללים היא במקום קרבן ואם הותר לנו אנחנו להקריב קרבן ואין טומאה דוחה אותו גם בני הגולה יותר להם להתפלל תפילה בזמנה ואין טומאה דוחה אותה..‘. דברי קדשו של רבי יעקב אביחצרא מסכמים לעומק את הדבר ומבינים את ההתעקשות של מנהיגי ישראל האמתיים אשר לא מתחמקים ורוצים שבאמת קרבן פסח מהות הגאולה והתפילה בגלות תהיה אמתית יישומית להחל את הגאולה מציאותית ולא כתפילה של צפצוף הזרזיר כדברי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי. רבי יעקב הקדים בפירושו ואמר שפסח הוא קרבן פסח אבל גם פה סח פה הסח תפילה. אז אנו מפסיקים את התלונות המיותרות נרתמים מציאותית להמשך קידום הגאולה במדינת ישראל ונוסעים עם אחדות החסד הדין והרחמים לשילוב בן משיח בן יוסף למשיח בן דוד . ואז הכלכלה והחברה של ישראל יהיו מבחינת מן.